הבלוג שלי

"מי יטפל בבת שלך אם משהו יקרה לך?" זה המשפט שהטיל עליי האנדוקרינולוגית שלי במעקב השנתי, כמו אגרוף בבטן. יצאתי

מההתחלה חשבתי איך אסביר לתמר על הנכות שלי – על לקות הראייה. בתחילה, ההורים שלי הם אלה שהסיעו אותה ממקום

מה עושים כשחיינו משתנים לגמרי, והדבר היחיד שאנחנו מוצאים לנכון הוא לחזור אחורה, אל המקום שבו הכל התחיל? כשאני חושבת

הפרק הזה הבשיל אצלי הרבה זמן. אחרי הגירושין, אחרי תשעה באב, ואחרי ט"ו באב שבא (ועבר, ברוך השם) עלינו לטובה

יש חוויות בחיים ששוכבות חבויות עמוק בפנים, ואנחנו לא תמיד מבינים כמה הן עיצבו אותנו. לי זה קרה עם זיכרון

אז אני יושבת שוב מול המקלדת, מנסה להחזיר את עצמי אל הילדות – מחוזות רחוקים, עטופים בערפל של זמן. לפעמים

חשבתי שאכתוב ביומן הזה על חיי בסדר כרונולוגי ומסודר, מהילדות ועד הנה, אבל אני כבר לא יכולה להחזיק את זה

מעולם לא חשבתי שהחיים שלי מעניינים במיוחד. תמיד העדפתי לברוח לדמיון, להמציא עולמות חדשים בספרים שלי. קצת אחרי שהוצאתי את

הבזקי זיכרונות שוטפים את חן בעוד היא מדברת: חברה של בתה מבחינה בה מרחוק ורצה לקראתה, פניה קורנות בחיוך רחב.