הבלוג שלי

לא מזמן חיפשתי קבוצה. רציתי למצוא מרחב לאנשים שמתמודדים עם חרדה חברתית, מקום שבו לא צריך להסביר למה הלב דופק

בתקופה האחרונה, לפני שתמר נרדמת- אולי מאז המלחמה, אולי קצת לפני- הוספתי טקס קטן לערב שלנו. התחלתי להמציא לה סיפורים

כשמערכת של מצוות פוגשת חרדה בשנים האחרונות מצאתי את עצמי בוחנת לא פעם את המקום שלי בתוך העולם הדתי. הרגשתי

לחפש עבודה זה סיוט לכולם, אבל עבורי זה כמו ללכת לאורכו של מסלול מכשולים ארוך ומפותל, שבסופו ניצבת דלת מאיימת.

"בפעם הבאה אני אברח," היא אמרה לי. זה היה יום אחרי שתמר הייתה נסערת כי מישהו הרביץ לה. חיכיתי שהאמוציות

כשמדברים על חרדה חברתית, הנטייה היא להתרכז בפחד מכישלון, מביקורת או דחייה. לרוב מתארים אנשים שמעדיפים להימנע מאינטראקציות חברתיות מתוך

מי זוכר את הפרק ב"מפץ הגדול" עם ראג'ש, שבו הוא משתכר כדי להתמודד בהצלחה עם פגישה רומנטית שהוריו אירגנו לו?

יום אחד, כשהקשבתי לפודקאסט "איך לעשות דברים" של שיר ראובן, נתקלתי בפרק "איך לריב" עם הקומיקאית גיתית פישר. משהו בשיחה

אני כל כך אוהבת רומנים רומנטיים. מעבר למובן מאליו (רומנטיקה וסוף טוב) אני מוצאת בהם עיסוק עמוק בעולם הפנימי של

אף פעם לא הייתי טיפוס של ספורט "הארד-קור". ריצות אינטנסיביות, אימוני קרוס-פיט מפרכים, קיק-בוקסינג וכאלה, אף פעם לא דיברו אליי.