הבלוג שלי

במשך זמן רב לא רציתי לצפות בעונה האחרונה של "שבאבניקים". בתוך המציאות המדממת של מלחמת חרבות ברזל, לא ממש התחשק

אז בפוסט הקודם סיפרתי לכם שחיפשתי קבוצה לאנשים עם חרדה חברתית. בשיחה עם הרכזת של אחת הקבוצות, נשאלתי שאלה שגרמה

לא מזמן חיפשתי קבוצה. רציתי למצוא מרחב לאנשים שמתמודדים עם חרדה חברתית, מקום שבו לא צריך להסביר למה הלב דופק

בתקופה האחרונה, לפני שתמר נרדמת- אולי מאז המלחמה, אולי קצת לפני- הוספתי טקס קטן לערב שלנו. התחלתי להמציא לה סיפורים

כבר שנים שאני מספרת לעצמי את אותו סיפור: אני טיפוס של יוגה. אני אוהבת את השקט, האיטיות, העדינות שבזה. אימוני

מה הייתם עושים אם הייתם מגיעים להרצאה של חברה קרובה שמשתפת בטלטלה אישית? תומכים, נכון? חשים אמפתיה? מזילים דמעה? ובכן,

הרעיון לקשר בין נוירוטיות לחרדה חברתית ישב לי בראש כבר מאז שכתבתי על ג'ורג' קוסטנזה מ"סיינפלד" בתור דוגמה קלאסית. הוא

אחרי שנים שהתרחקתי מסיינפלד (כי אני חייבת עלילה שהולכת לאנשהו), נשברתי. ופתאום קלטתי את זה: ג'ורג' קוסטנזה הוא לא סתם

כשמערכת של מצוות פוגשת חרדה בשנים האחרונות מצאתי את עצמי בוחנת לא פעם את המקום שלי בתוך העולם הדתי. הרגשתי