אחת מתופעות הלוואי האישיות של המלחמה זה שאני לא מסוגלת לאחרונה לקרוא ספרות ישראלית. לא ספרי מלחמה, סתם ספרות ישראלית. אם אני רואה שם עברי על כריכה של ספר זה גורם לי רתיעה אוטומטית; אבל כשזה נוגע לתמר, אני מביאה לה מהספריה את כל הספרים של הסופרים הישראלים הכי טובים. אז לאחרונה הקראתי לה ספר של מיריק שניר בשם "לשרוק" שנגע לליבי ועצבן אותי בו זמנית, וממנו התרשמתי שלגיבור הסיפור יש סממנים של חרדה חברתית.
הקדמה קצרה: גיבור הסיפור הוא ילד בשם איתי, שמגלה יכולת לשרוק. אימו, המספרת, שומעת על היכולת הזאת מאביו, ומבקשת ממנו שיראה לה איך הוא שורק. מפה לשם היא עלתה לי על העצבים ואני הולכת להיכנס בה בפוסט הזה, אבל רגע לפני בואו נבחן: למה אני כל כך בטוחה שלילד יש סממנים מובהקים של חרדה חברתית?
קודם כל, הוא כל הזמן מגמגם: "אני דווקא כן… כן… זוכר איך לשרוק", "טוב… טוב… ארוץ ואשרוק…", "זאת… זאת… לא הרוח, שלי השריקה!", "זה… זה… רק קשקוש, לא התוכי שרק…", "את… את… מעצבנת!", "את… את… קלקלת את השריקה!". הגמגום הבולט הזה, שמופיע במצבי לחץ ואי נוחות מול אימו, יכול להתפרש כסימן של חרדה או מתח שהוא חווה באינטראקציה איתה, במיוחד כשהוא מרגיש צורך להוכיח את עצמו או להתמודד עם ספקנותה.
גם כשהוא כבר מוכן לשרוק, הוא לא מוכן לעשות את זה מולה. קודם כל הוא עושה את זה מהחדר שלו כשהיא יושבת בחדר אחר, כך שהיא לא רואה אותו אלא רק שומעת. אחר כך הוא מוכן להתקרב ולשרוק מקצה המסדרון כשהיא כבר רואה אותו אבל לא קרובה אליו. לבסוף, הוא מסתיר את פיו עם ספר כשהוא שורק כך שהיא לא רואה את השריקה בוקעת מפיו בפועל. ההדרגתיות הזו, שבה איתי מוכן 'להופיע' בפני אימו, ממחישה היטב את חוסר הנוחות שלו להיות במרכז תשומת הלב ואת רצונו לשלוט באופן שבו הוא נתפס. המעבר משריקה נסתרת לשריקה מרחוק ולבסוף להסתרת הפה מעיד על חרדה מפני הערכה ועל מודעות עצמית מוגברת, כאילו הוא חושש משיפוט או מבוכה בזמן פעולה פשוטה כמו שריקה.
דבר נוסף: הוא לא נותן לעצמו לגלות רגשות. בפעם הראשונה שהוא שורק הוא "שב מתנשף ונרגש, הציץ לעברי במבט מבויש", אבל לא אומר כלום. בפעם השנייה הוא "הסתובב ועיניו מבריקות, ניגש בהיסוס לחייו כה סמוקות". ההיסוס וההימנעות שלו מביטוי רגשות ספונטני, גם כשהם חיוביים, יכולים לנבוע מפחד מתגובת הסביבה או מאי נוחות בחשיפה רגשית, מאפיין שכיח אצל אנשים עם חרדה חברתית.
גם את הכעס הוא מתקשה לבטא; כשאימא שלו אומרת שבטח התוכי הוא זה ששרק, כתוב: "איתי את הכעס בקושי כלא". הקושי לבטא כעס ישירות מצביע על רצון עז להימנע מקונפליקט או מפחד מתגובה שלילית, תכונה שיכולה להופיע אצל מי שחרד מאישור הסביבה. הוא מבטא את הכעס שלו בצורה מעוכבת, בצעקה לחשנית, לא ישירה.
אבל רגשות עצורים דרכם לצאת בצורה לא צפויה, ואכן, הכעס הכלוא בתוכו יוצא באופן לא סטנדרטי: הוא מתחיל לצחוק ולבכות, וגם אז הוא לא מרשה לעצמו לכעוס. הוא אומר לאימא שלו: "את מצחיקה! את מציקה!" בנשימה אחת למרות שזה בכלל לא מצחיק אותו. התנהגות זו יכולה להיות קשורה לחרדה חברתית בכמה אופנים: הפחד משיפוט שלילי ותגובה שלילית על ביטוי כעס ישיר, קושי בוויסות רגשי שמוביל להתפרצות לא מותאמת, מנגנון הגנה לא מודע להפחתת מתח, בלבול רגשי וחוסר מודעות לרגשות האותנטיים, או אפילו התנהגות נלמדת להימנע מכעס.
אני תוהה אם מקור אי הנוחות החברתית של הילד נעוץ באינטראקציה שלו עם אימו. ייתכן שאופן התקשורת וההתנהלות ביניהם משפיע על האופן שבו הוא חווה ומגיב במצבים חברתיים.
תגובתה הראשונית של האם מעוררת השתאות: היא לא פונה לבנה ברוך, אלא מצווה עליו בפשטות: "שרוק, איתי!" הטון הזה, ישיר וחסר רכות, מזכיר יותר פקודה מאשר בקשה, כמעט כמו באילוף.
במקום להפגין אמפתיה למבוכה של בנה, האם מגיבה בצחוק ובשאלה מלגלגת: "מה יש להתבייש פה? אולי שכחת איך לשרוק?" אין ספק, זוהי דרך פשוט נהדרת לגרום לילד להרגיש בנוח ולרצות לשתף.
האם מפעילה מניפולציה רגשית כדי שאיתי ישרוק: היא מערערת על ביטחונו העצמי ("עד שאראה בעיניי ואשמח, אחשוב שהכל סתם סיפור, סתם גוזמה") וכשהוא משמיע קולות שריקה מרחוק, היא מתעלמת ממנו ומייחסת את הקולות למקורות אחרים, הכל כדי לגרום לו "להוכיח" את עצמו מולה.
נקודה נוספת שמחזקת את תחושתי היא העובדה שדווקא האב ("הטוב בידידיי", כלשונה הפלצנית) הוא זה שמספר לאם על יכולת השריקה של איתי. מכך ניתן להסיק שלידו איתי מרגיש מספיק בטוח לבטא את עצמו, כנראה משום שהאב אינו מעמיד אותו במבחנים, אינו מלגלג ואינו מציק לו כפי שעושה האם.
נקודה נוספת שמחזקת את הפרשנות שלי היא האיורים המלווים את הסיפור. בניגוד למקרים אחרים בהם האיורים אינם תואמים את הטקסט (דוגמא לכך ניתן לראות בפוסט אחר, ",איילת מטיילת- על ריצוי וגבולות בריאים"), כאן יש התאמה בולטת. האיור מציג את האם כמי שמוטחת בעוצמה, מה שמרמז על כך שהיא חווה את השריקה כאירוע חריג ויוצא דופן. זה כנראה משקף את העובדה שאיתי לא מרגיש בנוח לחשוף בפניה את יכולותיו באופן סדיר.
אם כך, לאחר שבחנו את המקרה של איתי ב"לשרוק" והקשר האפשרי לחרדה חברתית בהקשר ליחסיו עם אימו, נעבור כעת לסקירה עיונית של השפעת המשפחה, והסביבה בכלל, על תופעה זו:
המשפחה, כסביבה ההתפתחותית הראשונית והמשמעותית ביותר, משחקת תפקיד קריטי בעיצוב תחושת הערך העצמי והחוסן הנפשי של הפרט. תמיכה, אהבה וביטחון בתוך המשפחה מטפחים ילד בעל ביטחון עצמי ויכולת טובה יותר להתמודד עם אתגרים חברתיים. לעומת זאת, סביבה משפחתית ביקורתית, נוקשה או שהאווירה בה מתוחה ורוויית קונפליקטים בלתי פוסקים,עלולה לפגוע בביטחון העצמי וביכולת ליצור קשרים חברתיים בריאים.
מעבר למשפחה ולבית הספר, ישנה השפעה משמעותית של קבוצת השווים והאופן בו מתנהלת התקשורת בחברה. אם ילד או מתבגר חווה דחייה חברתית, חרם או ביריונות מצד בני גילו, הדבר עלול לערער את הביטחון העצמי שלו ולפתח חרדה ממצבים חברתיים. בנוסף, האופן בו מסרים חברתיים מועברים בתקשורת ובמרחב הציבורי יכול אף הוא להשפיע – לדוגמה, הדגש המוגבר בעידן הנוכחי על מצוינות ותחרותיות, שלעיתים נתפס כחינוך חיובי, עלול לתרום שלא במודע לתחושות של חוסר התאמה ולחץ חברתי.
אז איך מתמודדים?
- שיח כן ופתוח: לכתחילה, תמיד כדאי לנסות לתקשר עם הסביבה שלנו. לעיתים, הגורם המעכב אינו פועל מתוך כוונות רעות, אלא מתוך חוסר מודעות או דפוסים לא מכוונים. שיחה כנה ופתוחה יכולה להעלות את המודעות ולסלול דרכים לשינוי משותף ולשיפור היחסים. כפי שמודגם בסיפור "לשרוק", כאשר האם מבינה את תפקידה ומתנצלת, נוצר תיקון משמעותי והתקשורת בינה לבין בנה משתפרת עד כדי כך שהם חולקים רגעים משותפים בשמחה.
- חיזוק הביטחון העצמי: לעבוד באופן אקטיבי על פיתוח תחושת ערך עצמי וחוסן נפשי, ללא קשר לסביבה החיצונית. גישות טיפוליות כמו CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי), טיפול דינמי, טיפול קוגניטיבי מבוסס מיינדפולנס (MBCT), טיפול קבלה ומחויבות (ACT), טיפול באמצעות אמנויות ו-EMDR יכולות להיות יעילות ביותר לכך (למען הגילוי הנאות אציין שניסיתי באופן אישי רק את ה-CBT, והשאר מבוסס על קריאה עיונית).
- סביבה תומכת: להקיף את עצמנו באנשים חיוביים ומעודדים שמקבלים אותנו ומחזקים את הביטחון העצמי. סביבה כזו יכולה לספק משקל נגד להשפעות שליליות.
אם כך, ראינו כיצד הסביבה משחקת תפקיד משמעותי. אך ישנן השפעות נוספות על חרדה חברתית, עליהן נדון בפוסט הבא – החל מגנטיקה ועד לטראומות עבר. הישארו עימנו, יהיה כיף 😉