לא מזמן חיפשתי קבוצה. רציתי למצוא מרחב לאנשים שמתמודדים עם חרדה חברתית, מקום שבו לא צריך להסביר למה הלב דופק לפני שיחת טלפון או למה אינטראקציה חברתית יומיומית דורשת כל כך הרבה אנרגיה.
ומה מצאתי? המון תוכן לילדים. 'פיתוח מיומנויות חברתיות לגיל הרך', 'סדנת ביטחון עצמי ועמידה מול קהל לנוער' או 'איך לעזור למתבגר שלך להשתלב בכיתה'. כאילו הדרקון הזה קיים רק במסדרונות של בית הספר.
זה נראה כאילו המערכת מניחה שחרדה חברתית היא שלב חולף ש'גומרים איתו' בגיל 18. כאילו ביום שבו אנחנו הופכים למבוגרים, הקול הפנימי המשתק אמור פשוט להתפוגג, או לפחות להפוך למשהו שאנחנו כבר אמורים לנהל לבד ובשקט. וגם אם כבר מצאת את הכוחות לחפש עזרה, את מגלה שהמעט שקיים למבוגרים מתנקז כולו לתל אביב – כאילו בצפון או בדרום החרדה פשוט לא קיימת.
זה מעניין, כי כשמדובר באנשים על הרצף האוטיסטי, למשל, העולם כבר מזמן הבין שמדובר במבנה אישיות ונוירולוגיה שלא נעלמים עם הגיל. יש עבורם קבוצות חברתיות תחת כל עץ רענן, מרחבי שייכות ומעטפת שמכירה בכך שהם חווים את העולם אחרת. יש עליהם ספרים, סרטים וסדרות – בקיצור, יש מודעות. העולם למד לתת להם מקום.
חרדה חברתית אצל מבוגרים היא מציאות קיימת ונוכחת, אבל היא שקופה כי היא לא תמיד נראית אותו דבר. יש מי שהפכו לאלופים בהסתרה ומתפקדים כלפי חוץ במחיר רגשי עצום, ויש מי שהחרדה צמצמה להם את החיים עד כדי הימנעות מעבודה, לימודים או מיצירת זוגיות ומשפחה. בשני המקרים, המאמץ לשרוד בעולם חברתי הוא מתיש.
העובדה שיש פחות קבוצות למבוגרים היא לא כי אין צורך, אלא כי יש פחות מודעות למורכבות הזו בבגרות. מצפים מאיתנו שזה פשוט יהיה מאחורינו, אבל עבור רבים מדובר במבנה נפשי וברגישות גבוהה לעולם שמלווה אותנו מהילדות וממשיכה איתנו הלאה, בלי קשר למסלול החיים שהצלחנו לייצר.
בעולם הדתי יש מושג שאני מאוד אוהבת – "פיקוח נפש". ולפעמים, קבוצת שווים לאנשים עם חרדה חברתית היא הדבר הזה ממש.
למה? כי הבדידות שבאה עם החרדה היא לא רק "חוסר בחברים". היא התחושה העמוקה שאין אף אחד בעולם שחווה את המציאות כמוני, שאני פגום בבסיס שלי. כשמבוגר פוגש קבוצת שווים, הוא מקבל את החמצן הכי בסיסי: הידיעה שהוא לא לבד בעולם. המפגש הזה, שבו אפשר להוריד את המסכות ולהיות פשוט מי שאנחנו בלי שישפטו אותנו כ"מוזרים" או "ביישנים מדי", הוא מה שמחזיר את הרצון להשתייך, ואולי אפילו את הרצון לחיות חיים מלאים יותר.
אני אוהבת לסיים בנימה אופטימית, אז חשוב לי לומר שאני מזהה לאחרונה התעוררות מעוררת השראה. אני רואה יותר ויותר ניסיונות אורגניים שלנו להתארגן בעצמנו – להקים קבוצות, ליצור מפגשים קהילתיים ולתת מענה לצורך שעולה מהשטח. היוזמות האלו מרגשות אותי כי הן מוכיחות שכשמפסיקים לחכות לאישור מהעולם ומתחילים לפעול, אין דבר שאנחנו לא יכולים לעשות.
2 Responses
נהדר. באמת בסוף מגלים שמקור הכח הגדול ביותר הוא בתוכנו. גילוי מופלא ובהצלחה בתיקון החשוב הזה
תודה 😊