אז אני יושבת שוב מול המקלדת, מנסה להחזיר את עצמי אל הילדות – מחוזות רחוקים, עטופים בערפל של זמן. לפעמים נדמה לי שבאמת אין הרבה מה לומר על השנים ההן, אבל משהו בי מתעקש: תנסי. אולי ככה אצליח לאסוף רגעים, פרטים קטנים שלא ייעלמו לי מבין האצבעות.
הייתי בת שנתיים כשפתחו עבורי את הדלת לחינוך המיוחד. הניתוח שעברתי האט אותי, השאיר אותי מאחור בכל מה שקשור להתקדמות שהייתה אמורה להיות מובנת מאליה. למדתי לזחול וללכת בקצב אחר, קצת שונה מהילדים שסביבי. שנה אחת שם, במקום שבו המציאות נמדדת בטון שקט יותר, ואז, כשפערים נסגרו – או לפחות כך היה נראה – החזירו אותי לגן הרגיל.
לכאורה הייתי אמורה להדביק את הקצב. בפועל, נדמה לי עד היום שאני חיה תמיד חצי צעד מאחור.
אני שומעת משפט, משהו עובר בי, נוגע ולא נוגע, ורק אחרי כמה דקות – לפעמים אפילו יותר – אני מבינה: רגע, זה פגע בי. העליב אותי. הכעיס. אבל בזמנו, כבר מאוחר מדי להגיב, הרגע חלף, המילים כבר נמסו באוויר. שם, במקום ההחמצה הזה, מתחילה מערבולת של מחשבות: האם לומר משהו? איך? מתי? אולי עדיף לשתוק? אני מתלבטת, מתחבטת, מתערבלת פנימה אל תוך עצמי. לפעמים זו תחושת תסכול שאין לה שם.
הרבה פעמים, כשאני מוצאת אומץ לשתף מישהו, מגיעה אותה תגובה מוכרת: "וואו, את מאוד רגישה". מילים כאלה, שנאמרות כמעט כביקורת, כאילו יש נורמה של רגישות, שאם את חורגת ממנה – את לא בסדר, ומה יהיה איתך. אבל עם השנים הבנתי שאין באמת סטטוס קוו כזה. לכל אחד יש רמת רגישות משלו, וזה בסדר. העולם מלא אנשים, וכל אחד מגיב ומרגיש אחרת. למדתי לא להתבייש ברגישות שלי. להפך – לא פעם, זו מתנה גדולה. אני משתדלת לא להעמיד את הקרובים לי במצב שבו הם מרגישים שצריכים ללכת סביבי על ביצים – כי זה באמת לא נעים, לא לי ולא להם – אבל אני מנסה לא להסתיר ולא להתנצל. לפעמים אני מצליחה יותר ולפעמים פחות, אבל אני לומדת עם הזמן לקבל את הרגישות שלי כפי שהיא.
ובכל זאת, האמת היא שלרוב אני אוהבת את ההילוך האיטי הזה. יש משהו מנחם בידיעה שכל דבר מתרחש בזמן שלו, שאין מה למהר לשום מקום. למדתי להקשיב לעצמי, לאינטואיציה שלי, לתת לקצב הפנימי שלי להוביל, גם אם הוא שונה. אולי זו המומחיות הכי גדולה שפיתחתי – לדעת להניח לדברים לקרות בדרכם, להאמין שהכל בסוף יסתדר.
אבל לפעמים אני עוצרת ושואלת את עצמי: מה היה קורה אילו נשארתי בחינוך המיוחד? האם הייתי מרגישה בנוח יותר, מובנת יותר, בין אנשים שדומים לי? האם הייתי מרשה לעצמי להיות פשוט אני, בלי לרדוף אחרי סטנדרטים של תקשורת שכולם מחשיבים ל"נורמלית"? ואולי דווקא אז הייתי חווה תחושת נחיתות עמוקה יותר, מביטה תמיד החוצה, מתגעגעת למשהו אחר?
פעם הייתי מחפשת תשובות נחרצות, מנסה לסגור כל תהייה, כל סימן שאלה. היום אני פחות עסוקה בלצוד ודאות. למדתי, כמו שאומרים בשפת המיינדפולנס, להישאר קצת באולי. לא למהר לסגור מעגלים, לא למהר להכריע. לפעמים- כל מה שצריך זה אולי.