מה עושים כשחיינו משתנים לגמרי, והדבר היחיד שאנחנו מוצאים לנכון הוא לחזור אחורה, אל המקום שבו הכל התחיל? כשאני חושבת על זה, אולי זו לא חזרה אחורה, אלא בדיוק המקום ממנו צריך לצמוח מחדש. אז הנה זה, הפרק על המסע שלי חזרה אל בית הוריי אחרי הפרידה.
הרבה זמן הרגשתי- ולפעמים זה עדיין כך- שזה סמל לכישלון. כאילו לא הייתי מספיק חזקה לעמוד לבד על הרגליים, לא עומדת בציפיות של החברה מאישה עצמאית ומבוגרת, ואפילו מהציפיות שלי מעצמי. כאילו אחרי כל השנים האלה, חזרתי לנקודת ההתחלה. וזה מוסיף רובד נוסף לחרדה החברתית שלי – איך להציג את עצמי בפני אנשים? האם לספר על המצב? מתי? כל זה גורם לי להרגיש עוד יותר זרה ומוזרה, יוצאת דופן. ההסתגלות מחדש למרחב המשותף היא תהליך, והצפיפות הרגשית והפיזית יכולה להיות מציפה. אני מקבלת מהוריי עזרה משמעותית, ואין ספק שזה מקל עליי את החיים, אבל אני לא תמיד חיה בשלום עם העצמאות החלקית הזאת, או עם עצם העובדה שאני בכלל צריכה את העזרה.
לפעמים זה מרגיש כאילו הגבולות היטשטשו. אני אישה בוגרת ואמא, ועם זאת מרגישה קצת כמו ילדה שחזרה אל הקן המשפחתי. במיוחד בקשר עם תמר, התקופה הראשונה הייתה מאתגרת. כשהדינמיקה המשפחתית השתנתה, היה לי קשה למצוא את האיזון הנכון בין קבלת תמיכה לבין שמירה על הסמכות ההורית שלי. הדבר הזה, לצד חוסר הביטחון והאשמה שיצאתי איתם מהפרידה, השפיע עליי וגם עליי תמר. זה היה קשה, לשתינו. רק עכשיו, כשאני כותבת על זה, אני קולטת כמה הקלה יש בי שהשלב הזה מאחוריי.
ההתמודדות עם החרדה החברתית היא כמו אימון. אני מתרגלת בראש איך להציג את המצב, כיצד לשתף את העובדה הזאת בקלילות ובלי לעשות מזה עניין. בכל פעם מחדש זה מרגיש קצת מוזר, אבל אני מבינה שהשלב הזה של התרגול הוא חלק מהמסע לעבר קבלה והשלמה עם הסיפור שלי. לעבר חיים בלי סודות ובלי בושה.
במשך שנים חשבתי שעצמאות פירושה לעשות הכל לבד, להחזיק מעמד בלי תלות באחרים. אבל אולי עצמאות אמיתית היא גם האומץ לבקש ולקבל עזרה כשצריך. אולי היא היכולת לבנות את עצמך מחדש אחרי נפילה, לדעת שהדרך שלך לעצמאות אמיתית עוברת דווקא דרך קבלה של עזרה. זה שביל מפותל ולפעמים נדמה לי שזה צעד קדימה ושני צעדים אחורה. אבל אני כאן, כותבת על זה, וממשיכה ללכת בדרך.
תגובה אחת
מרוונת!!! איזה כייף שהוספת אפשרות לתגובות! ((: תתחדשי
ההורים שלנו פה כדי לעזור לנו. גם בגילו, חיים מקבל עזרה מאבא שלו וגם אחותו הפרופסורית המוצלחת. הורים תמיד ירצו לדאוג לילדיהם שיהיה להם טוב ולתת עזרה איפה שהם יכולים. בפן הזה בשום פנים ואופן אל תרגישי רע (!!!). תקבלי את העזרה בשמחה, באהבה, בהקלה, בהערכה- כי זה באמת מקל עליך את החיים. את תמיד יכולה להראות כמה את מעריכה את העזרה שלהם עם עזרה בקניות לבית, או זר פרחים לקראת שבת, או בישולים.
כשתרגישי מוכנה וחזקה מספיק לזה, אולי תמצאי בקרבת ההורים מקום משלך שאכן תוכלי לממן בעז"ה. הכל פתוח. מקום חדש, התחלה חדשה- מאתגר אך מרגש (:
אולי שווה לבדוק קניית ואן- בית זעיר על גלגלים שתמיד תוכלי להחנות ליד בית ההורים.
בהצלחה מרוה!!!!! את יכולה לעשות את זה! ותהני מהדרך (..אשמח לעזור בעיצוב..)