יש חוויות בחיים ששוכבות חבויות עמוק בפנים, ואנחנו לא תמיד מבינים כמה הן עיצבו אותנו. לי זה קרה עם זיכרון מהילדות הרחוקה
מאז גיל הגן, הייתה לי תקופה שבה פשוט לא דיברתי- לפחות עד אמצע שנות היסודי. במבט לאחור, אני מופתעת מכמה שהבנות בכיתה שלי קיבלו את זה בהבנה – ברור שהיו הצקות פה ושם (מה גם שהייתי – ואני עדיין – נמוכה, אז זה בכלל כר פורה להצקות), אבל יחסית לילדים בגיל הזה, זה ממש היה שום דבר.
מה שמעניין הוא שהחוויה הזו, של הדיבור הסלקטיבי, צפה לי במלואה רק לאחר שכתבתי את הפוסט בבלוג על הנושא הזה (חפשו בבלוג את "חרדה חברתית ואילמות סלקטיבית"). לפני כן, היא פשוט לא הייתה בתודעה שלי; אולי הדחקתי אותה, או פשוט לא קישרתי את הזיכרון הזה למי שאני היום. זו הייתה תגלית מפתיעה, שממחישה לי שוב את הכוח המרפא של הכתיבה ואת הדרך שבה היא מאפשרת לנו לפתוח דלתות לזיכרונות ורגשות עמוקים.
מה שרבים לא הבינו, וגם אני לא תמיד הבנתי, הוא שזו לא הייתה בחירה מודעת. הרבה פעמים חשבתי לעצמי בתסכול: מה לא בסדר איתי? למה אני לא פשוט מדברת? הרי בבית אני עושה את זה, אז למה לא בחוץ?
ההלקאה העצמית הזאת, כפי שאתם יכולים להבין, לא עזרה. המילים פשוט נתקעו לי בגרון, מעין מחסום בלתי נראה שצץ בכל פעם שרציתי לדבר בכיתה או בכל אינטראקציה חברתית אחרת. זה היה כמו להיות כלואה בתוך עצמי, עם כל כך הרבה מחשבות ורצונות שלא מצאו דרך החוצה. למרות הקבלה היחסית מצד הילדות, זה חיזק בתוכי את התחושה העמוקה של להיות שונה. הקושי לבטא את עצמי מילולית עיצב את האופן שבו יצרתי קשרים – אם בכלל. למדתי להתבונן מהצד, לפרש רמזים לא מילוליים, ולהעדיף נוכחות שקטה.
האילמות הזו נמשכה עד סוף השנה השלישית או הרביעית ליסודי. חשוב לי לציין שהבנות והמורים בכיתה ממש התגייסו לזה ברוח טובה. הם לא ויתרו, ניסו להבין, והיו סבלניים. התגייסות זו, במיוחד מצד בנות בגיל צעיר כל כך, היא משהו שאני מעריכה עד היום.
אבל תחושת השונות והמאמץ המתמיד להתמודד עם העולם לא נגמרו עם האילמות הסלקטיבית. להיפך, החיים המשיכו להציב בפניי אתגרים נוספים שרק חיזקו את החרדה החברתית ואת הצורך להבין את עצמי טוב יותר.
וההמשך – בפרק הבא. 😉