הפרק הזה הבשיל אצלי הרבה זמן. אחרי הגירושין, אחרי תשעה באב, ואחרי ט"ו באב שבא (ועבר, ברוך השם) עלינו לטובה – הרגשתי שאני מוכנה לכתוב על התהליך שעברתי.
בגיל עשרים בערך החלטתי באופן מודע ופעיל שאני מתחילה לחפש. במבט לאחור אני גאה בנחישות שהייתה לי אז, גם אם פעלתי מכל הסיבות הלא נכונות. הנחישות הזו, היכולת לסמן מטרה ולחתור לעברה, היא אחת התכונות שאני באמת גאה בהן אצלי.
הייתי חדורת מטרה. יצאתי לדייטים, בדקתי בהם דברים מאוד מסוימים, וברוב המקרים חתכתי אחרי פגישה אחת או שתיים לכל היותר. האמת היא שלא חיפשתי זוגיות או אהבה, גם אם לא הבנתי את זה אז. חיפשתי להתחתן.
בדיעבד, אני מבינה שחלק מהעניין היה להראות לעצמי – ולכל מי שמכיר אותי- שגם אני, עם כל הקשיים והמוגבלויות שלי, מסוגלת לבסס קשר עמוק עם אדם אחר, קשר כזה שיוביל לחתונה. זו הייתה הוכחה חותכת ליכולת שלי להשתלב בחברה. הרגשתי שסוף סוף אהיה רצויה, אהובה ומקובלת. היום אני יודעת להגיד שחיפשתי מישהו שיהיה ההיפך הגמור ממני וממה שהכרתי. מישהו שישלים אותי, שילמד אותי להיות חברותית, שייחלץ אותי מעצמי, מהבדידות שלי. רק שחוסר באהבה עצמית הוא לא ממש בסיס בריא למציאת זוגיות. מאז הבנתי שעליי להסתפק קודם כל בעצמי – ורק משם להמשיך.
ועדיין חשוב לי להבהיר שאני לא מתחרטת על הפרק הזה בחיים שלי, או על הקשר שהיה לנו. בעלי לשעבר הוא חלק משמעותי בחיים שלי, ואנחנו עדיין חברים טובים. בסופו של דבר, הוא לא היה התשובה למה שחיפשתי בתוכי, ואני – לא הייתי התשובה שלו.
היום, אהבה עצמית עבורי פירושה לא להתפשר על שום דבר שאני צריכה ברמה הרגשית. אז, הפשרה הגדולה ביותר שלי הייתה בכך שלא ידעתי מה אני צריכה, וחשבתי שבן זוג יכול לספק את זה במקומי. היום אני יודעת מה הלב שלי צריך, וגם אם משהו נראה לאחרים 'לא פרקטי'- אני לא אוותר עליו.