אני כל כך אוהבת רומנים רומנטיים. מעבר למובן מאליו (רומנטיקה וסוף טוב) אני מוצאת בהם עיסוק עמוק בעולם הפנימי של הדמויות ובתהליך ההתפתחות האישית שלהן יותר מבכל ז'אנר אחר שאני מכירה. בזמן האחרון, הספרים של אמילי הנרי אהובים עליי במיוחד. הם פשוט חכמים, שנונים ומצחיקים בטירוף.
בין ספריה המעולים של אמילי הנרי, "סיפור מצחיק" תפס מקום מיוחד אצלי בלב, בעיקר בזכות הגיבורה דפני, שהרגשתי כל כך קרובה אליה. אז בואו נדבר קצת על המאפיינים שלה שמזכירים במיוחד אנשים עם חרדה חברתית. אתם איתי? יאללה, מתחילים!
דפני הייתה מאורסת לפיטר וגרה בבית מקסים בעיירה הקטנה מישגן, וסוף סוף הרגישה שיש לה משפחה גדולה ומעגל חברתי. אבל האשליה מתנפצת לה בפנים בדרך הכי כואבת שיש: פיטר מודיע לה שהוא מאוהב בחברת ילדותו, ומבטל את אירוסיהם. וכך מוצאת את עצמה דפני לבד בעיירה זרה, בלי חברים וללא משפחה.
הערכתה העצמית של דפני נמוכה במיוחד, בעיקר כשהיא משווה את עצמה לבן זוגה לשעבר. היא מפנה כלפי עצמה ביקורת עצמית קשה, המאפיינת כל כך אנשים עם חרדה חברתית. 'מעולם לא הצטיינתי במיוחד בלספר סיפורים,' היא מעידה על עצמה, 'לפיטר, לעומת זאת, יהיה קהל מאזינים מרותק.' היא גם מתביישת בצחוק שלה, רואה את עצמה גם כ 'הכי גרועה בעולם בשיחות חולין', 'די משעממת', 'פסימיסטית נרגנת', ועוד. היא גם הודפת מחמאות- כששותפה לדירה (מיילס, שבו היא עתידה להתאהב בהמשך), לוקח אותה לבר מקומי, הם מפטפטים ושותים עם אופנוען זקן בשם גיל. בדרך חזרה הביתה היא אומרת למיילס שהיא "נוראית עם אנשים חדשים", וכשמיילס מציין: "גיל אהב אותך", היא ממהרת לבטל את זה בטענה "כי גם אתה היית שם".
מי שעוד מנסה לעזור לדפני להשתלב בעיירה היא אשלי, שותפתה לעבודה. הן יוצאות לבר, וכשאשלי מנסה לדבר איתה על חייה האישיים, דפני נלחצת. היא חוששת שאם תספר משהו אישי, הדבר יגיע לאוזניים הלא נכונות – חשש המוכר היטב לאנשים עם חרדה חברתית, שחוו לא פעם פגיעה באמון. אשלי לא מוותרת ושואלת בכנות: "ברצינות, דפני, אף פעם לא הייתה לך חברה טובה?" ומסבירה לה ש "אמור להיות כיף לנתח את הדברים האלה, לא מביך." (הלוואי שלי הייתה אשלי כזו שתלמד אותי). אבל אשלי לא מאבדת סבלנות. היא ממתינה לדפני, מבינה את המתח שלה, ומשתפת אותה בסיפורים אישיים משלה. וכך, בסבלנות רבה, היא זוכה באמונה ובאמון שלה. אשלי היא ללא ספק אחת הדמויות האהובות עליי.
דפני סגורה באופן קיצוני. כשהיא יוצאת עם אשלי, היא מגלה שעמיתיה לעבודה אפילו עשו עליה התערבות, וחושבת: "להיות גרועה בשיחות חולין זה דבר אחד, להיות סגורה ברמה שאנשים שעובדים איתך חושבים שכנראה העדת לאחרונה נגד ראש מאפיה זה כבר רמה אחרת לגמרי". זה עורר בי הזדהות ברמה כזו שרציתי לפרוץ בדמעות של תודה על שהספר הזה קיים.
"צריך להוציא אותך יותר מהבית", אומרת אשלי לדפני, ובכך מחברת אותנו לעוד מאפיין מוכר של חרדה חברתית. הצורך להימנע ממפגשים חברתיים, הפחד משיפוטיות, והרצון להישאר בסביבה בטוחה ומוכרת, גורמים לעיתים קרובות להסתגרות. האמירה הזו לא רק מראה את מצבה של דפני, אלא גם משקפת את המציאות של מי שחווה אתגרים חברתיים ומעדיף את מבצרו הבטוח.
דפני אוהבת את אזור הנוחות שלה. היא חוזרת ואומרת לכל מי שמכיר אותה: "אני שונאת הפתעות." האמירה הזו הדהדה בי עמוק, כי היא מייצגת היבט מוכר בחיים עם חרדה חברתית: כשלא סומכים על העולם או על אנשים, הצורך בשליטה ובוודאות נמצא שם כל הזמן. כל דבר בלתי צפוי עלול להלחיץ או לאיים, ולכן העדפה לאזור מוכר ובטוח היא דרך להתמודד.
לבסוף, חשוב לדבר על מערכות היחסים של דפני. היא שילבה את חייה באופן מוחלט בחייו של פיטר, אימצה את התזונה שלו, הלכה איתו לחדר כושר למרות שלא אהבה את זה, ובקיצור הפכה אותו למעין גורו לענייני בריאות: "פיטר היה הבשלן, אני לא יודעת לבשל', "פיטר לא אהב יין" (ולכן גם היא לא שתתה).
אבל האם הסיום שלה עם מיילס טוב יותר? דפני שוב משתלבת בעולמו של בן הזוג החדש: היא הולכת למקומות שהוא מכיר ואוהב, מקפידה לקנות אוכל רק מהשוק כמו מיילס, וכל הזמן אומרת לו כמה הוא "הבן אדם הכי נחמד שהיא מכירה" ומודה לו על עזרתו. נכון, מיילס באמת נחמד יותר מפיטר, הוא נותן לה יותר מקום ומתחשב בה. ועם זאת, מבחינת היחס שלה עצמה, זו עדיין לא מערכת יחסים אידיאלית שבה היא בונה את עצמה ואת מקומה בעולם באופן מלא ועצמאי.
זו בדיוק הנקודה שבה הספר הזה הופך למראה עבורי ועבור כל מי שמתמודד עם חרדה חברתית: הוא מראה לנו כמה קשה לבנות זהות יציבה כשהביטחון שלנו תלוי כל כך באחרים. הוא מזכיר לנו שגם כשנדמה שאנחנו מוצאים "סוף טוב", העבודה האמיתית על התפתחות אישית וביטחון עצמי מתחילה מבפנים, וכדאי להמשיך לחפש את האיזון בין חיבור לאחרים לבין שמירה על מי שאנחנו באמת.