הבזקי זיכרונות שוטפים את חן בעוד היא מדברת: חברה של בתה מבחינה בה מרחוק ורצה לקראתה, פניה קורנות בחיוך רחב. חברה נוספת מבחינה בה מבניין מגוריה וקוראת: "ד-ק-לה!!!" בקול חורך עצמות יחסית לילדה קטנה כל כך. ובכל בוקר, כשחן מביאה אותה לגן, הילדים רצים לקראתה, קולם גורם לחן לרצות ליפול על ברכיה, להודות לאל בדמעות של הקלה ואושר על שבתה מקובלת, על שהיא אהובה, על שהיא מוקפת חברים.
"הלו?" קול בוקע מהעבר השני. המכשיר מזיע בכף ידה של חן.
תירגעי, היא אומרת לעצמה. היא בסדר. דקלה תהיה בסדר. היא לא את.
זיכרונות אחרים שוטפים אותה: מגרש משחקים. קולות צהלה של ילדים נשמעים. והיא בצד, נבוכה. להגיד משהו? לנסות להצטרף? רסיסי צחוק מגיעים אליה, וכפות ידיה מזיעות. אולי הצחוק הוא עליה.
ואולי לא?
" לא הבנתי מה אמרת. את עוזבת?"
מה אני עושה לבת שלי? מפלחת את ליבה מחשבה מבוהלת.
היא נושמת עמוק, ומושכת את עצמה בהחלטיות מתוך מצולות העבר. "כן. אנחנו עוברים דירה, אז אני רושמת אותה למעון קרוב יותר. תודה על הכל."
היא מסתכלת על דקלה עכשיו, מפליגה לדרכה על האופניים שלה כמו רוח סערה, זנב הקוקו שלה מתנופף בעקבותיה. חיוכה הרחב, מאוזן לאוזן, גורם לליבה של חן להמריא. כשדקלה מחייכת, פניה מחייכות איתה: העיניים, הלחיים הסמוקות. והיא יודעת שדקלה תהיה בסדר. וגם היא.