בתקופה האחרונה, לפני שתמר נרדמת- אולי מאז המלחמה, אולי קצת לפני- הוספתי טקס קטן לערב שלנו. התחלתי להמציא לה סיפורים מהדמיון, עם דמויות שמתמודדות עם מה שעבר עליה באותו יום.
מצחיק שבהתחלה לא חשבתי על זה; הרי ליצור סיפורים זה מה שאני עושה מאז ומתמיד. אולי בהתחלה העדפתי להיצמד לשגרת ההקראה המוכרת, כי סיפורים מהראש תמיד גוררים מצידה עוד שאלות, עוד בקשות והמצאות משלה, ואני הרי רוצה שהיא תירדם מוקדם. חוץ מזה, אני נהנית להקריא לה את סיפורים שהיא אוהבת ולשחק עם אינטונציות שונות.
ואז, בשיחה מקרית, פתאום הבנתי שמה שאני עושה עם תמר בערב באופן טבעי הוא ביבליותרפיה- תרפיה באמצעות כתיבה וקריאה, שזה נושא שאני מתעניינת בו במיוחד. אפילו כמעט נרשמתי ללימודים בתחום הזה. אומנם בסוף החלטתי להירשם למסלול אחר, אבל התכנון הזה עדיין יושב לי בלב ומחכה לזמן המדויק שלו.
בינתיים, גיליתי שהסיפור הוא המרחב המוגן הכי טוב שיכולתי לתת לה – מקום שבו אפשר לעבד את מה שקורה בחוץ דרך עולם פנימי בטוח. וזה מרגש לראות איך בהדרגה הכלים האלה מחלחלים פנימה ועוזרים לה להתמודד עם המציאות בדרך שלה.
אבל הכוח המרפא של הסיפור לא עוצר בחדר הילדים; הוא מחזיק בתוכו מפתחות משמעותיים להתמודדות עם אחד האתגרים המורכבים ביותר – חרדה חברתית.
אז איך סיפורים עוזרים לנו להתמודד עם חרדה חברתית?
1. המסכה שמאפשרת לדבר אמת
אחד הקשיים הגדולים בחרדה חברתית הוא הפחד משיפוטיות. בביבליותרפיה, אנחנו משתמשים ב"הרחקה". כשמישהי קוראת על דמות שאוחזת כוס משקה במסיבה ביד מזיעה וחושבת מה לעשות עכשיו, או מישהו שעומד בלב הולם מחוץ למטבחון בעבודה שלו, מאזין לצחוקים בפנים ומשנן שוב ושוב משפט להגיד- הם לא צריכים להתגונן. הם יכולים להזדהות עם הכאב או עם הרצון של הדמות בלי להרגיש חשופים. המרחק הזה מאפשר לעבד רגשות קשים בלי שהחרדה תשתק אותנו.
2. המעבדה הבטוחה להתנסות חברתית
חרדה חברתית גורמת לנו להימנע מסיטואציות כי המחיר של "טעות" נראה לנו הרסני. הביבליותרפיה מציעה לנו מעבדה: דרך הסיפור, אנחנו יכולות לחוות סיטואציות חברתיות מורכבות דרך העיניים של הדמות. כשאנחנו קוראות איך הגיבור מתמודד עם מצב חברתי כלשהו, המוח שלנו מתרגל את הסיטואציה ב"יבש". זה מאפשר לנו לבחון תגובות, לראות שטעויות הן לא סוף העולם, ולבנות בהדרגה את ה"שריר החברתי" שלנו בתוך מרחב נטול סיכונים, עד שנרגיש מוכנים ליישם את זה גם במציאות.
3. שינוי זווית הראייה: מה "קורבן" ל"גיבור"
בחרדה חברתית, הסיפור הפנימי שלנו הוא לרוב סיפור של צמצום: 'אני לא מספיק מעניין', 'כולם בטח שופטים אותי'. הביבליותרפיה מאפשרת לנו לקחת את העט לידיים. כשאנחנו קוראים או כותבים על דמויות שבוחרות אחרת, המוח שלנו מתחיל להבין שיש עוד אפשרויות לעלילה. זהו שלב קריטי שבו אנחנו מפסיקים להיות דמויות משניות בסיפור של אחרים והופכים להיות הגיבורים הראשיים בסיפור של עצמנו.
לסיכום: המילים הן רק ההתחלה
הגילוי המקרי הזה בחדר של תמר הזכיר לי שוב למה אני כל כך מאמינה בכוח של מילים ובכוח של הנפש לצמוח. המרחב המוגן שבנינו בערב הוא הצעד הראשון, אבל הוא לא נועד להישאר רק בתוך הבית. הוא נועד לתת לנו את האומץ לצאת החוצה, לעולם, ולהרגיש בו בבית.
ומה הלאה?
אגב, אם תהיתם, נרשמתי בסוף ללימודי NLP. החלום ללמוד ביבליותרפיה בצורה פורמלית עדיין מחכה לזמן המדויק שלו, אבל הכלים כבר כאן.
בהמשך אשתף איך הכלים של ה-NLP עוזרים לנו לקחת את ה"סיפור" שהחרדה מספרת לנו על עצמנו, לפרק אותו למרכיבים חדשים ולכתוב עלילה של חופש והגשמה. יש למה לחכות.