מי שעוד לא ראה את הסדרה "חומץ תפוחים": א. רוצו לראות. ב. תתרחקו מהפוסט הזה כי הוא מלא ספוילרים.
טוב, נתחיל? 🙂
אז הסדרה מבוססת על מקרה אמיתי: בל גיבסון, פעילת בריאות אוסטרלית שהתפרסמה בטענות שקריות על ריפוי עצמי מסרטן ומשכה קהל רחב והשיגה הסכמי שיווק, התגלתה כמי שמעולם לא חלתה ולא תרמה כספים לחולי סרטן כפי שטוענה. אבל למרות העניין בתסמונת מינכהאוזן ודמותה של בל, הפוסט הזה מתמקד בקלייב, בן זוגה הסובל מחרדה חברתית.
אני חייבת להודות שהוא נכנס לי ללב, וזה למרות שלא פעם התחשק לי לצעוק למסך: "אכפת לך לעמוד על שלך כבר??" כמו אוהדת ספורט מתוסכלת. הוא בן זוג, אבא ובן מסור ואוהב, שתומך בבל ומחזק אותה בשעותיה הקשות; למרות הקושי הניכר שלו לתקשר עם אנשים לאורך הסדרה, קלייב משתדל לדבר על בל בחיוב ולתחזק שיח עליז ובריא עם אימה ובן זוגה, והוא זה שבפניו בל חושפת את יחסיה המעורערים עם אימה, מה שלא עשתה עם אף אחד אחר.
אשלי צוקרמן הוא שחקן מדהים (אם כי לא חסרים שחקנים טובים בסדרה הזאת). הוא מצליח להעביר את הדמות של קלייב השתקן וחסר הביטחון במימיקה המאופקת של הדמות- קלייב לא מדבר על עצמו, ובכל זאת אתה יודע איך הוא מרגיש בכל שלב.
אנחנו פוגשים את קלייב לראשונה כשבל מגיעה להרצאה על מיתוג, ובאמצע ההרצאה קורה באג טכני במחשב. קלייב, מציל את המצב ללא מילים, ובכך מגלם את הקלישאה הקולנועית-ספרותית של הטכנאי השקט עם הידיים הטובות. הוא לא מגיב כשהמרצה מפרגן לו ("כפיים לקלייב, נינג'ת הטכנולוגיה!"), אבל כשבל ניגשת אליו ומעמידה פני מתרשמת, הוא נופל ברשתה. כמה שנים אחר כך אנחנו מגלים שהוא מפורפר לגמרי, מטפל בבנה בובי (שאינו שלו) במשרה כמעט מלאה ואחראי לכל הצד הטכנולוגי של העסק שהקימה במרמה.
ההימנעות הזו מעימות ישיר היא דפוס התנהגות נפוץ אצל אנשים הסובלים מחרדה חברתית, שמתקשים לבטא את דעותיהם מחשש לתגובה שלילית. אפילו חברה של בל (איישה די- עוד שחקנית גדולה), שמנסה להבין את קלייב, לא מצליחה לפענח אותו. כשהיא נשאלת מה יוצא לו מההונאה, היא משיבה בביטחון: "כסף כמובן, הרבה כסף", אך מיד אחר כך מודה במבוכה: "למען האמת… אני לא יודעת." מה שמדגיש עד כמה קשה לאנשים מבחוץ להבין את המניעים של מי שמתמודד עם חרדה חברתית, שהרי ברור שעניין הכסף מעולם לא היה חשוב לקלייב. הקושי לבטא את רצונותיו ורגשותיו באופן ישיר ולעמוד על שלו, מאפיין מרכזי נוסף של חרדה חברתית, בולט כאן במיוחד.
השיא מגיע כשחברה של בל מתעמתת איתה על האמת, וקלייב פשוט בורח. ממש פיזית, בורח ומתחבא בחדר האמבטיה. הבריחה הפיזית הזו ממפגש חברתי טעון היא דוגמה קיצונית לאופן שבו חרדה חברתית יכולה לגרום לאנשים להימנע ממצבים מעוררי אי-נוחות ופחד מחשיפה. נקודה נוספת שממחישה את הקושי שלו היא העובדה שהוא קובע להיפגש עם עיתונאי ואז מבריז לו. אמנם אפשר לפרש זאת כנאמנות לבל ורצון להגן עליה, אך לדעתי זו גם משקפת את הרתיעה שלו ממפגש עם אדם זר. את בל, על אף כל השקרים והשיגעון, הוא מכיר ואוהב, וזה מרחב בטוח יותר עבורו.
אז למה קלייב נמנע מעימות עם בל? התשובה הראשונה שעולה היא אהבתו לבל, אבל ברור שזה לא מספיק, כי אדם עם שיקול דעת בריא כבר היה עוזב מזמן. תשובה משמעותית נוספת נעוצה בילד. כשקלייב מעלה אפשרות למשמורת משותפת, בל מנחיתה עליו: "אתה אפילו לא רשום בתעודת הזהות שלו, אין לך שום זכויות עליו." המילים האלה כנראה מכריעות. קלייב, בגיל ארבעים וללא ילדים משלו, נקשר מאוד לילד של בל. ברגע היחיד בו הוא נשבר ומביע תסכול באגרסיביות מפתיעה אחרי שבל מביימת התקף (כי ככה זה כששומרים בפנים יותר מדי), התגובה שלו נוגעת רק להשפעת האירוע על בובי: "הוא רעד לי בידיים. שלא תעזי לעשות את זה שוב!" ההתמקדות ברווחתו של הילד ולא ברגשותיו שלו מדגימה שוב את הקושי שלו לבטא צרכים ורגשות אישיים. כשהוא עוזב סוף-סוף הוא לוקח את הילד איתו, ואז הוא נראה מאושר. כאמור צוקרמן עושה עבודה מדהימה בהעברת הרגשות האלה רק דרך הבעות הפנים, כי קלייב, כהרגלו, לא מרבה במילים. אבל רואים.
אבל אני חושבת שזאת לא כל התמונה. בסופו של דבר, בל מעלה נקודה מעוררת מחשבה כשהיא אומרת לו: "גם אתה אהבת את זה!" (בהתייחסה לעבודה המשותפת שלהם). כי לאורך הסדרה נראה שקלייב כן מצא עניין בלתרום ולעזור לה בעסק שלה. ייתכן שהוא באמת אהב להיות חלק ממשהו גדול ומשמעותי, שהעניק לו תחושת ערך ותכלית. בל, עם הכריזמה והדומיננטיות שלה, מילאה עבורו את החלק של אור הזרקורים, ואולי האור הזה האיר גם אותו באור חיובי שהוא לא הצליח להשיג בעצמו.
בסופו של דבר, הוא חוזר. בל לא מבינה: "למה? רק כי אתה אוהב אותו (את בובי)?" היא לא מסוגלת להאמין שמישהו יכול לאהוב אותה באמת, אבל לזה כאמור נגיע בהמשך. רק אז הוא אומר לה במילים ברורות: "אני אוהב את שניכם." למרות שהוא תומך בה כל הזמן במעשים, זו הפעם הראשונה שהוא מבטא את רגשותיו במילים. למעשה, לאורך כל הסדרה אין אפילו פעם אחת את המשפט "אני אוהב אותך" מפיו, לא כלפיה ולא כלפי אף אחד אחר. הוא פשוט לא מבטא רגשות, נקודה. בל מיד מאשימה אותו בשקר (משליכה עליו את הנטייה שלה), וכשהוא משיב: "לא הייתי משקר בקשר למשהו כזה", המבט שלו אומר הכל: אני יודע שאת כן, אני יודע ששיקרת לגבי דברים גדולים יותר- אבל שוב, הוא לא אומר את זה בקול. ואולי אחת הסיבות היא שהוא רואה את התגובות הקשות כלפי בל אחרי חשיפת השקרים שלה, ולמרות שהביקורת מוצדקת קלייב יודע יותר מכל אחד אחר על בדידותה ומבין את הכמיהה שלה לאהבה וקבלה, דבר שהיא מעולם לא זכתה לו מאימה. וכך, זה הכי קרוב שהוא מגיע לדבר איתה על ההונאה שלה. אי פעם.
ההימנעות העקבית של קלייב מעימות, הקושי שלו לבטא רגשות וצרכים אישיים, וההעדפה שלו לפעול מאחורי הקלעים תומכים בפרשנות שהוא אכן מתמודד עם חרדה חברתית, כפי שבל עצמה אומרת במפורש רק בפרקים האחרונים, ורק בדרך אגב. מלבד זאת החרדה שלו לא זוכה להתייחסות, לא לפני כן ולא אחרי כן. ויש כאן פספוס.
מערכת היחסים הרעילה בין בל לקלייב מדגישה כמה זה קריטי לעבוד על תקשורת ואיזון רגשי. ושלא תטעו, אני בעצמי עובדת על הנקודה הזאת בימים אלה ויודעת כמה זה קשה. אבל זה יכול לקרות, צעד אחרי צעד. בסופו של דבר, גם קלייב עושה צעד קטן בכיוון הזה כשהוא אומר לבל בכנות "לא הייתי משקר על דבר כזה" – אולי זה העימות המינורי שהוא מסוגל לו באותו רגע. וגם העובדה שהוא מצליח לבטא את אהבתו אליהם היא התקדמות. כשרואים אותו מאושר בתמונות הסיום עם בל ובובי, זה נותן תקווה שאולי החזרה שלו לא הייתה תבוסה מוחלטת, אלא חלק מתהליך איטי של שינוי שכולנו מסוגלים לו.
אז יאללה, בואו נתחיל 😉