יום אחד, כשהקשבתי לפודקאסט "איך לעשות דברים" של שיר ראובן, נתקלתי בפרק "איך לריב" עם הקומיקאית גיתית פישר. משהו בשיחה ביניהן – שהן גם חברות טובות – הדהד בי עמוק.
גיתית, כך למדתי, מאוד מאמינה בערך החברות. היא מצפה שמי שהייתה איתו בריב ישב לדבר איתה – לנתח, ללבן ולפרוק הכל. "אם יש בעיה", היא אומרת, "בואו נדבר על זה. בואו נפתור דברים."
אבל, היא מציינת, חשוב לערוך קודם תיאום ציפיות, כי יש אנשים שזה פשוט לא מתאים להם. יש כאלה שאפילו מגיבים לכך באימה (היא תיארה את זה בצורה מאוד מצחיקה, אבל היה ברור שהיא רצינית מאוד).
כששמעתי אותה, הרגשתי קנאה. קודם כל, היא נשמעת כמו חברה שהייתי רוצה; אבל בעיקר, הבנתי שאני כנראה שייכת בדיוק לאותה "אסכולה" שגיתית דיברה עליה – האנשים שמגיבים לאתגר של עימות באימה של ממש, שכל רצונם הוא לא להיכנס לקונפליקט.
הנטייה שלי היא לבלוע את הצפרדע ולוותר; לא להביע התנגדות, להתרחק מזירת האירוע. והיכולת לצלול לתוך הקושי הזה – לתקשר, להתמודד, לנסות להבין את הצד השני וגם את עצמי – היא משהו שאני מאוד רוצה לעצמי, אבל גם מאוד מפחיד אותי.
הקשר בין חרדה חברתית לפחד מעימותים
אם גם אתם מרגישים שוויכוח קטן או חוסר הסכמה עלולים להתגלגל אצלכם בראש לשעות, ללוות אתכם ימים שלמים ולגרום לכם לתחושת חוסר שקט – אתם לא לבד.
יש קשר הדוק בין חרדה חברתית לבין פחד מעימותים. חרדה חברתית גורמת לנו להיות עסוקים כל הזמן במה חושבים עלינו, האם אנחנו בסדר, האם פגענו במישהו או חלילה "עשינו בושות". עימות, אפילו קטן, עלול להרגיש לנו כאיום – כזה שמסכן לא רק את מערכת היחסים הספציפית, אלא את כל התפיסה שלנו לגבי עצמנו.
פעמים רבות, אנשים עם חרדה חברתית יעדיפו להימנע מעימותים כמעט בכל מחיר: לא להביע דעה שונה, לא להציב גבולות, לא לומר "לא" – אפילו כשזה גובה מחיר יקר מהבריאות הנפשית ומהתחושה האישית.
אז למה זה קורה לנו?
הפחד מעימותים לא מגיע משום מקום. לעיתים הוא נובע מחוויות עבר שבהן עימותים הסתיימו בכאב, דחייה או נתק; לפעמים זהו דפוס שגדלנו עליו – למשל, אם למדנו בילדות שעימותים מסוכנים או שמי שמביע התנגדות "מסתבך".
עימותים מעוררים בנו פחד מאובדן שליטה, מהתרחקות, מהאשמה. עבור מי שחי עם חרדה חברתית, התחושות הללו מקבלות עוצמה כפולה ומכופלת.
אפשר גם אחרת?
אני עדיין לומדת את הדרך. מנסה, טיפין טיפין, לא להיבהל מקונפליקט. מזכירה לעצמי שעימות הוא לא בהכרח אסון – לפעמים הוא דווקא הזדמנות להתקרב, להכיר יותר טוב את עצמי ואת מי שמולי, לנשום עמוק ולבדוק מה באמת חשוב לי.
ולפעמים אני גם נכשלת – חוזרת לאוטומט של השתיקה, של הוויתור. אבל לאט לאט אני מגלה: ככל שאני נותנת לעצמי מקום, גם בפחד וגם באי-הנוחות, העוצמה של הפחד קצת יורדת.
טיפ קטן לסיום:
אם הפחד מעימות חוסם אתכם, דעו שאתם לא לבד. כשקונפליקט מילולי מפחיד, נסו למצוא דרך תקשורת שתקל עליכם בהתחלה – למשל, לנסח את הדברים בכתב 😉
ומה אתכם? איך אתם מרגישים עם עימות? אשמח לקרוא בתגובות.