יש את הרגעים האלה שבהם המחשבות בראש תופסות פיקוד ומריצות מסלולים אוטומטיים שחוזרים על עצמם. אתם מכירים את זה בטח מקרוב: "אני לעולם לא אצליח בזה", "הכל נופל עלי", או "כולם שמים לב לטעויות שלי". המשפטים הגורפים האלה מרגישים כמו אמת מוחלטת, והם מצליחים למשוך אותנו למטה ברגע.
בשיעור האחרון בלימודי ה-NLP, למשל, עסקנו בדיוק בזה: בשאילת שאלות ובפירוק אותן אמירות גדולות. המנחה הסביר איך אנשים מביאים איתם משפטים גורפים, והוא כמטפל פותח אותם בעדינות בעזרת שאלות קטנות ומדויקות: “הייתה איזו פעם שכן הצלחת?”, “מי למשל שם לב לטעויות שלך?”.
הלימוד על הנושא הזה גרמה לי להיזכר במשפטים כאלה שראיתי לא מעט פעמים בקבוצות של חרדה חברתית – וגם אצלי.
אנחנו אלופים בלספר לעצמנו סיפורים גורפים כאלה, כי המוח שלנו מתוכנת לשרוד, לא להיות מאושר. הוא יחפש תמיד את הפעם שבה נכשלנו, וישכח לחלוטין את כל ההצלחות.
לעצור את האוטומט
כשאנחנו נקלעים לסיטואציה מאיימת, המוח נכנס מיד למצב של הישרדות ומפעיל דפוסי חשיבה אוטומטיים. במצב הזה, אין לו סבלנות לניואנסים או לדקויות של המציאות. הוא פועל בשחור-לבן כי שחור-לבן זה מהיר, זה חד, וזה לכאורה מגן עלינו מפני הפתעות.
אבל המחיר של הקלות הזו הוא עצום. כשאנחנו אומרים "אף פעם לא הולך לי בראיונות עבודה" או "אני תמיד אתקע בלי מה להגיד", אנחנו נועלים את הדלת בפני כל אפשרות לשינוי אמיתי. הכללת יתר היא כמו כלא קטן שאנחנו בונים במו ידינו ואז מתיישבים בתוכו בטענה שאין מפתח.
השלב הראשון בעבודה הפנימית הזו הוא קודם כל לשים לב שאנחנו נמצאים בתוך מנגנון של עיוותי חשיבה. לתפוס את המחשבה על חם ולהגיד: "רגע, זה באמת נכון? האם תמיד? האם כולם?". עצם עצירת האוטומט היא כבר חצי מהדרך החוצה אל התפתחות אישית וניהול רגשי.
להפוך את ההטיה
אנחנו רגילים לתת משקל עצום לטעויות, למעידות, ולרגעים האלה שבהם הרגשנו שהכל מתפרק. המוח שלנו מצויד בהטיית שליליות טבעיות ששומרת כל פשלה בתיקייה סגורה היטב. מנגד, את ההצלחות שלנו אנחנו נוטים לפטור בביטול גמור: "סתם היה מזל", "זה קרה מעצמו", או פשוט שוכחים שהן בכלל קרו.
כדי לשנות את המשוואה הזו, אי אפשר סתם להגיד לעצמנו "תהיו חיוביים". זה לא עובד על מוח שרגיל להיות בחשדנות. צריך לתת לו עבודה אמיתית, קונקרטית ומרגיעה שתחזק את הביטחון העצמי שלנו.
לבנות מסוגלות מחדש
אז מה עושים? קודם כל- לוקחים דף ועט (גם מקלדת זה בסדר😉).
ואז – מתחילים למספר הצלחות.
כשאנחנו כותבים את ההצלחות שלנו בפרטי פרטים – משהו בתודעה משתנה. במקום לזרוק לחלל האוויר אמירה מעורפלת כמו "הצלחתי לעבור את היום", אנחנו מכריחים את עצמנו לכתוב את זה ברזולוציה קטנה, צעד אחר צעד.
אתן דוגמא על עצמי: היה איזה יום שהייתי צריכה הרבה עזרה עם תמר כדי ללמוד, והלקיתי את עצמי על זה. אמרתי "וואו, אני ממש לא מתפקדת היום". ואז אימא שלי אמרה: "על מה את מדברת? לא נחת לרגע היום!" – והתחילה לפרט לי אחד לאחד את כל מה שעשיתי מהבוקר ועד הנה.
פתאום, כשהדברים סודרו ברזולוציות קטנות, הבנתי שהיא צודקת. באותו יום עשיתי המון, אבל המוח שלי בחר לראות רק את הרגע שבו הרגשתי קושי.
וזה מה שהיה לי באותו יום:
- הייתי עם תמר- עזרתי לה להתארגן ואז הכנו ארוחת צהרים ביחד, הרכבנו פאזלים.
- הלכתי ללמוד אחרי שהגיעה עזרה.
- הייתי עם תמר וחברה שלה שהגיעה עד שעות הערב
ואז הייתי חייבת לנוח, ותמר הלכה לאכול גלידה עם סבא וסבתא.
ועל מה אני הסתכלתי? על זה שלא אני לקחתי אותה לאכול גלידה. הלקיתי את עצמי על שאני לא לוקחת אותה למקומות כיפיים ורק נשארת איתה בבית, והתעלמתי לחלוטין מכל מה שעשיתי איתה שם.
אז האמירה שלי הייתה: " אני לא מתפקדת".
ואז עצרתי (אחרי השיחה המעודדת) ושאלתי את עצמי:" באמת? לא מתפקדת בכלל?"
ואז עשיתי את הרשימה 🙂
כי כשאנחנו מפרקים את המציאות לפרטי פרטים – משהו בתודעה משתנה. במקום להישאר עם אמירות כלליות שגורמות לנו לשקוע, אנחנו מכריחים את עצמנו לכתוב את המציאות ברזולוציה קטנה, ולתת מקום אמיתי לכל מה שכן עשינו, למרות החרדה, ההצפה, או לחצי היומיום.
לא חייבים להילחם בראש, וגם אין טעם לנסות להשתיק את כל הקולות הביקורתיים. אפשר לבחור להיות סקרנים, לעצור כשהכול מרגיש כבד, ולשאול: "מה כן קרה כאן?". ברגע הזה, שבו אנחנו מפסיקים להיאבק במחשבה ורק מסתכלים על מה שהיה, הערפל מתחיל להתפזר, והמציאות מקבלת בחזרה את הפרופורציה האמיתית שלה.
רוצים לשתף דוגמאות מהמחשבות האוטומטיות שלכם?
אשמח לשמוע בתגובות!