"מי יטפל בבת שלך אם משהו יקרה לך?"
זה המשפט שהטיל עליי האנדוקרינולוגית שלי במעקב השנתי, כמו אגרוף בבטן. יצאתי מהתור הזה בדמעות, ומאז לא חזרתי לשם. אבל עמוק בפנים, ידעתי שהיא צודקת.
אולי אני צריכה רגע לחזור אחורה ולהסביר:
אני חיה עם תת-פעילות של בלוטת התריס מאז שהייתי בת שנה. הניתוח ההוא שעברתי כתינוקת השאיר בה את חותמו (כתבתי על זה בפוסט הראשון שלי כאן: הגוף תמיד זוכר), ומאז אני תלויה ביוטירוקס. זהו הורמון סינתטי שאחראי על הדבר הכי בסיסי שיש: החיוניות שלי, האנרגיה הפיזית והנפשית.
יכולתי לספר לעצמי שהפסקתי לקחת את ההורמון באופן סדיר רק בגלל שהשגרה שלי התערערה, וזה נכון – בכל פעם שקורה משהו לא רגיל, כל מערך ההרגלים שלי קורס. זה ההסבר הקל וההגיוני. וגם זו אמת.
אבל עמוק בפנים, מתחת לפני השטח, פעל מנוע אחר, פחות מודע. הייתה שם סקרנות שקטה לראות מה יקרה אם פשוט אפסיק. רציתי לבדוק אם אני יכולה להסתדר בלי ההורמון הזה, אם הגוף שלי מסוגל 'לייצר' חיים בכוחות עצמו. להיות גוף נורמלי, של בן אדם נורמלי. בן אדם שלא צריך להסתמך על תרופות.
זה היה מרד נגד התלות. ניסיתי להוכיח לעצמי שאני לא באמת זקוקה לקביים האלה כדי ללכת, שאני יכולה לנהל את החיים שלי כמו בן אדם 'נורמלי' – כזה שקם בבוקר והאנרגיה שלו היא פשוט שלו. טבעית, זורמת, מתתקיימת. שופעת. אמיתית.
אבל בכל פעם שהלב שלי ניסה להכריז בששון ושמחה: 'היי, אולי אני נורמלית עכשיו! אולי אני יכולה להסתדר בלי!' – המוח שלי אותת לי בחזרה: 'לא חמודה, את עדיין את. תקחי את ההורמון המחורבן'.
וכאן זה מתחבר לחרדה החברתית.
לכולנו יש נסיבות בחיים שגורמות לנו להרגיש חוסר שייכות, להרגיש שונים, יוצאי דופן, זרים ומוזרים. אצלי, התלות ביוטירוקס היא חלק מרכזי מהעניין.
החרדה החברתית שלי מתעצמת מול הידיעה הפשוטה שאני לא 'רגילה' במובן הכי בסיסי של המילה. אני תלויה בכדורים כדי לקבל אנרגיה שבשביל אחרים היא טבעית לחלוטין. כשאני מסתכלת על אנשים סביבי, אני רואה שלאחרים יש רמות אנרגיה אחרות; יש להם דלק פנימי שפשוט זורם שם, בלי שהם יצטרכו לחשוב עליו.
הפער הזה – בין האנרגיה הטבעית והמובנת מאליה של כולם לבין האנרגיה המתוחזקת שלי – הוא המקום שבו החרדה גדלה. קשה להרגיש שייכת כשאת מרגישה שהמנגנון שמפעיל אותך שונה מהמנגנון של כל שאר האנשים בחדר.
במבט לאחור, האנדוקרינולוגית ההיא אולי לא הייתה נחמדה, אבל היא עזרה לי להבין שהמרד שלי הגיע לדרך ללא מוצא. השלמה היא לא תמיד רגש חם ועוטף; לפעמים היא פשוט ההבנה המפוקחת שזה המנגנון שלי, ולא יעזור כלום.
כולנו צריכים איזה 'משהו' שיעזור לנו לעמוד על הרגליים, ואצלי זה הכדור הקטן הזה. הוא לא הופך אותי לפחות נורמלית, הוא פשוט מאפשר לי להיות נוכחת בעולם. לא מושלמת, זקוקה לעזרה – אבל קיימת.
ומה אתכם? מהו הדבר הזה שגורם לכם להרגיש לפעמים 'לא רגילים' מול שאר העולם?