בתקופה הזאת, כשאנחנו בחוסר ודאות עצום, המוח שלנו מייצר בלי הפסקה שאלו כמו: 'מה יהיה?', 'עד מתי המצב הזה יימשך?', 'מתי ייפתחו המסגרות? החנויות?', 'עד מתי יהיו פה מלחמות?'. מחשבות בלתי פוסקות.
אבל אצל אנשים עם חרדה חברתית, המחשבות האלה לובשות צורה אחרת. הן עוסקות בדאגה, באופן תהומי ומכאיב, לגבי מה אנשים אחרים חושבים עלינו.
לכולנו אכפת מה חושבים עלינו, אבל מי שמתמודד עם חרדה חברתית עוסק בזה באופן קיצוני. המחשבות האלה הן לופ אינסופי של שאלות: 'מה חושבים עליי עכשיו?' 'אני נראה מוזר?' 'הייתי צריך לעשות את זה עכשיו?' 'הייתי צריך לומר את זה עכשיו?' למה לא אמרתי את זה ולא את זה, למה עשיתי את זה ולא דווקא את זה…'
המחשבות האלה הרבה פעמים מעצבות את ההתנהגות שלנו, ובעיקרון אין בעיה עם זה; הבעיות מתחילות לצוץ כשאנחנו מתאמצים יותר מדי לשמור על תדמית ציבורית שהיא למעשה גרסה קטנה מאוד שלנו, וכשהדאגות האלה מונעים מאיתנו לעשות דברים שאנחנו אוהבים. ואז זה גורם להרבה מאוד תסכול בחיי היומיום שלנו.
החרדה הזאת מורגשת בגוף: הסמקה בלתי נשלטת, הזעה, רעד בידיים או ברגליים, אפילו גמגום- אצל כל אחד זה משהו אחר, או כמה דברים. ואז אנחנו דואגים: האם שמים לב שאני מסמיק? האם שמים לב שאני רועדת? האם אני נרא/ית מוזר, או מגוחך?
זו חשיבה שלילית חזרתית ומעגלית, והיא כל כך מתישה. זה לופ אינסופי ששואב אנרגיה.
למעשה, הרבה פעמים האינטראקציה נתפסת בעינינו שלילית הרבה יותר ממה שהייתה בפועל. התפיסה הזו, שלא בהכרח משקפת את המציאות, מתווספת לרשימת "כישלונות" (אמיתיים או מדומיינים) שאספנו מהעבר, ומחזקת את המעגל של החרדה.
ולמרות זאת…
שהחשיבה הטורדנית מתישה ושואבת אנרגיה, אך היא מעידה על כוח מנטלי מדהים וכושר התמדה אנליטי . המוח שכל כך מרוכז בניתוח אינסופי של רגע חברתי אחד, הוא אותו מוח שיכול להפגין ריכוז עמוק ופתרון בעיות יוצא דופן כשהוא מכוון לנושא הנכון. האנרגיה שאת משקיעה בניתוח המבטים של אחרים היא למעשה עדות ליכולת הניתוח העמוקה שלך – מתנה מנטלית שרק מחכה להכוונה נכונה.
אז מה עושים עם זה?
- מודעות: קודם כל, חשוב לזכור שהפרשנות שלנו לא תמיד נאמנה למציאות. הציפיות שלנו מעצמנו הן לרוב הרבה יותר מחמירות מהציפיות של הסביבה מאיתנו. יש משפט חכם שאומר: "אל תהיה מוטרד ממה שאנשים חושבים עליך, הם עסוקים בלהיות מוטרדים ממה שאתה חושב עליהם". אצלנו זה אולי בעוצמה אחרת, אבל התחושה הזו, של להיות מוטרדים משיפוט, היא אנושית וקיימת גם אצל אחרים.
- לבחון את התרחיש הפחות רצוי: לפני אירוע חברתי או כל סיטואציה שמעוררת בנו חרדה, כדאי לשאול את עצמנו: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות מזה שידחו אותי? מה הדבר הכי גרוע שיקרה אם אדבר מוזר, או אגיד את הדבר הלא נכון, או אעשה את הדבר הלא נכון (בעיניי)? והאם אני יכול/ה לעמוד בזה? יכול להיות שהתשובה היא "לא", וזה בסדר. אבל חשוב לבחון את זה בינינו לבין עצמנו.
- הכלי החשוב מכל: חמלה עצמית: לפני אירוע חברתי או כל סיטואציה שמעוררת בנו חרדה, כדאי לשאול את עצמנו: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם ידחו אותי? מה הדבר הכי גרוע שיקרה אם אדבר מוזר, אגיד את הדבר ה"לא נכון" או אעשה משהו שנתפס בעיניי כטעות? והאם אני יכול/ה לעמוד בזה? לפעמים, התשובה עלולה להיות "לא", וזה לגמרי בסדר. אבל חשוב לבחון את האפשרות הזו בכנות בינינו לבין עצמנו.
לסיכום: המודעות לעצם קיום המחשבות האלה, ולהשפעתן, היא הצעד הראשון. לזכור שהן לא בהכרח משקפות את המציאות, אלא את האופן שבו החרדה עובדת בתוכנו. וכן, לאפשר לעצמנו, למרות הקושי, להתבונן בהן כצופים מהצד, ולתת להן לבוא ולחלוף מעצמן. אפשר לנסות להזכיר לעצמנו בכל פעם: מחשבות- הן רק מחשבות. הן לא עובדות. והן בהחלט לא מי שאנחנו.
שתפו אותי – האם אתם מזהים את המחשבות הללו בחייכם? ומה עוזר לכם להתמודד איתם?