לחפש עבודה זה סיוט לכולם, אבל עבורי זה כמו ללכת לאורכו של מסלול מכשולים ארוך ומפותל, שבסופו ניצבת דלת מאיימת. מעבר לעבודת הנמלים הרגילה – לדפדף בין מודעות דרושים, לשלוח קורות חיים, לחכות שמישהו יחזור אליך (אם בכלל) – אצלי מצטרף מאמץ שקט שאיש לא רואה: הניסיון להבין איך מגיעים לכתובת בלי שהפרעת הקשב תבגוד בי, או לפרק מודעות דרושים לגורמים כדי להבין מה זה לעזאזל "רפרנטית", תכנון המילים לשיחת הטלפון המקדימה כדי שהקול לא ירעד, וזה עוד לפני שדיברנו על מוקד האימה שלי, הצורה שאותה ככל הנראה ילבש הבוגארט הפרטי שלי: ראיון עבודה.
השילוב הלא קדוש: חרדה חברתית וקשיי התמצאות
עבור רוב האנשים עם חרדה חברתית, הקושי המרכזי הוא האינטראקציה – המחשבה על מה יחשבו עליי, החשש להגיד משהו 'לא נכון' או הקול שפשוט מסרב לצאת. זה לא רק עניין של הרגשה; הסטטיסטיקה מראה שרבים מאיתנו מוצאים את עצמם באבטלה או ב'תת-תעסוקה' – עובדים בתפקידים שקטנים עלינו בכמה מידות, רק כדי להימנע מהצורך להתעמת עם המבט השופט של הסביבה או עם הדרישות החברתיות המלחיצות.
אצלי, לחרדה החברתית הזו מצטרפת 'תוספת' שהופכת את הכל ליותר מורכב: הפרעת קשב, וחוש התמצאות של יונה פצועה. בזמן שהחרדה מנהלת את מופע האימים של 'איך אני נשמעת' ו'מה חושבים עליי', הקשב וההתמצאות גונבים לי את מעט האנרגיה שנשארה.
אז למה אני בכל זאת מנסה להיכנס למסדרון המפותל הזה? האמת היא שלא תמיד אני מצליחה. המחשבה על המאמץ המנטלי האדיר הזה – עוד לפני שבכלל אמרתי 'שלום' למראיין – היא כל כך מתישה, שלפעמים קל יותר פשוט לוותר מראש.
אבל יש לי ילדה לדאוג לה. יש לי עסק שאני רוצה לבנות. יש לי חלומות. ובשביל חלומות צריך כסף. ואני יודעת שאני צריכה את הגשר הזה, את הביטחון הכלכלי שיאפשר למה שאני בונה לצמוח בנחת.
כשהידיים מקדימות את המוח
וזה התסכול הכי גדול: הידיעה שאני נמנעת ממשהו שביצועית הוא קטן עליי, רק בגלל המעטפת המפחידה שלו. כי האמת היא שאולי אני לא נראית כזאת בראיון, אבל כשאני כבר נרתמת למשימה – אני סוס עבודה. גם כשעבדתי בתפקידים שלא היו קשורים לכישורים שלי בשום צורה, כמו קפלנית בחנות בגדים או אורזת קרטונים, מצאתי את עצמי נכנסת לקצב עבודה שפשוט לא הצלחתי לעצור.
בדרך כלל, בחיי היומיום, אני מתנהלת בנחת. אבל בעבודות שהיו לי נכנסתי לאווירה ולקצב, והידיים שלי פשוט נעו אוטומטית. לפעמים הייתי אומרת לעצמי: 'נו טוב, הגיעה ההפסקה', אבל הידיים המשיכו לזוז כאילו הן בכלל לא מחוברות אליי, והמוח שלי זעק: 'רגע! נשאר לי רק עוד קרטון אחד!'. כי כשאני עושה משהו, לא משנה מה זה, אני רוצה שזה ייצא טוב.
מצטיינת בביצוע, שקופה בחברה
וזה בדיוק הפער הבלתי נסבל שרבים מאיתנו חיים בתוכו: התסכול בין הרמה הביצועית הגבוהה שלנו לבין הקושי החברתי שחונק אותנו. מצד אחד, אנחנו נותנים עבודה. אנחנו יסודיים, אנחנו אלו שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות כשהמשימה יוצאת לדרך. אבל המסלול שמוביל לשם ארוך ומפותל, ולעיתים קרובות מייאש.
גם כשכבר הגענו לעבודה והוכחנו את עצמנו כסוסי עבודה, נשאר המחסום של ה'ביחד'. הקושי להתחבר עם שאר העובדים, המבוכה בפינת הקפה, התחושה שאולי מעריכים את העבודה שלי אבל אני תמיד נשארת קצת מחוץ למעגל החברתי. זה פער מתיש – לדעת שאת נכס מקצועי, אבל להרגיש שקופה או מוזרה.
אז איך מחווטים את המוח מחדש?
אני עדיין מנסה לפצח את זה, אבל אלו שני הכלים שאני מתרגלת כדי לבנות ביטחון עצמי ולנשום בתוך המסלול הזה:
- רשימת חוזקות: אני כותבת לעצמי רשימה של כל מה שאני שווה בעבודה – החריצות, המסירות, היסודיות – ומשננת אותה יום-יום. זה בונה לי עמוד שדרה פנימי שפחות רועד ברוחות שבחוץ.
- כתיבת התועלות והמחירים: אני מזכירה לעצמי מה העבודה תיתן לי (שפע, עצמאות, אפשרויות בחירה) ומה המחיר של חוסר המעש. כשאני כותבת "זה יאפשר לי להיות חופשיה", המוח מפסיק לראות רק איום ומתחיל לראות מטרה ששווה להשיג. המוטיבציה מתעוררת.
אני לא מחכה שהפחד ייעלם, אני פשוט לומדת לצעוד איתו יד ביד. המסע הזה של חיווט מחדש הוא אולי איטי, אבל כל צעד שאני עושה במסדרון הזה הוא ניצחון קטן על השיתוק. אשמח לשמוע אם גם אתם מרגישים לפעמים את הפער הזה – בין המקצוענות והיכולות המטורפות שלכם, לבין המחסום הזה שמנסה לעצור אתכם מלפרוץ החוצה.