כשהבושה הופכת למילים

קבלו את ג'ורג'ינה, גיבורת הספר "רק אל תשכח אותי" (מאת וארי מקפרליין)– מלצרית וברמנית בת שלושים עם בלונדיני מנופח, מעיל פרוותי ורוד, וחיבה עזה לספרות קלאסית.

הסיפור של ג'ורג'ינה מתחיל בשיעור ספרות בנערותה – סיטואציה שמיד התחברתי אליה. בזמן שכל הכיתה משתעממת, היא והמורה נשאבות לדיון מעמיק על "אנקת גבהים". ג'ורג'ינה מתלוננת על המורה שלה: "יש לה הרגל מעצבן להתייחס ברצינות למה שאני אומרת ולגרום לי להפעיל את השכל", אבל למעשה היא נקרעת בין כמיהתה לצלול ליצירה האהובה עליה ולנתח לה את הצורה, לכמיהתה העזה לא פחות להשתלב בחברה שמביטה בזלזול בלימודים ובספרות ("אהבתי להשתמש במילים גבוהות," היא אומרת, " אבל באופן אירוני ואדיש, שלא יחשבו שאני מנסה להשוויץ"). ההתלבטות הזו אמנם אופיינית לגיל ההתבגרות, ולא בהכרח מצביעה על חרדה חברתית, אך יש בג'ורג'ינה מאפיינים נוספים שמזכירים התמודדות עם חרדה מהסוג הזה – חשש מהיבדלות, רצון עז להשתייך והיסוס לחשוף צדדים ייחודיים בפני אחרים.ה

​כשסביבת העבודה הופכת לחממה רעילה

שתים עשרה שנה אחר כך, אנחנו פוגשים את ג'ורג'ינה כשהיא מפוטרת מעבודת המלצרות שלה במסעדה איטלקית לכאורה ("'על מה את ממליצה?' אני הייתי ממליצה על המסעדה הטורקית, כחמש דקות מאיתנו"), כשהשף מפטר אותה כשעיר לעזאזל כדי שמבקר מסעדות לא יכתוב עליו ביקורת זועמת ("תראי את זה כחופשה! רק בלי תשלום"). למרות אובדן הפרנסה, קשה שלא לראות את הרעילות שבה הייתה חיה: מקום שבו השף מחפצן אותה ללא בושה ("'את אמורה להקסים אותו!' הוא סוקר אותי מכף רגל עד ראש בהתרסה"), וקולגה שמנצל את רגע השפל שלה כדי להציב תנאים ומתעמר בה ("אביא לך את המעיל אם תצאי איתי לדייט"). סביבה כזו עלולה להיות כמו חממה לחרדה חברתית: היא מעצימה את החרדה בכל רגע שעובר. המוח לומד בדרך הקשה שכל תקשורת עם האחר כרוכה בסכנת פגיעה, מה שגורם למערכת העצבים להיות במצב של דריכות תמידית, ובצדק.

מלכוד 22

אבל זה לא הכל: כשג'ורג'ינה הזועמת והמושפלת הולכת להתנחם בזרועות בן זוגה, היא מגלה אותו בזרועותיה של אחרת. ולא רק זאת, אלא שהוא, בתגובה, מנסה להתנער מאחריות בטענה ש"הוא לא מאמין במונוגמיה" ("מסתבר שמעולם לא היינו במערכת יחסים!" אומרת ג'ורג'ינה לשכן של רובין, שנקלע למקום באותו זמן. הוא בתגובה: "כן, כמו שהוא אף פעם לא זורק את האשפה שלו לפח שלי"). כאן ג'ורג'ינה נופלת למלכודת המוכרת של ספקנות עצמית: "הוא אמר שהוא לא מאמין במונוגמיה כסגנון החיים היחיד, אבל לא חשבתי שזה נוגע לנו. איך אני אמורה להיות זורמת ומודרנית, לא לחוצה, ותוך כדי לברר את הדברים הבסיסיים האלה?", ןכאן גם מסתתר אחד המנועים הכי חזקים של החרדה: הניסיון לרצות (People Pleasing- בנושא זה אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט "מחיר הכן- כשריצוי חברתי פוגש חרדה") כדי להימנע מביקורת. החרדה החברתית גורמת לנו להרגיש שאנחנו תמיד תחת זכוכית מגדלת, ולכן אנחנו מנסים נואשות להתאים את עצמנו לציפיות של הצד השני. זה גם מה שגורם לנו לשתוק כשגבולות נפרצים או כשערכים בסיסיים שלנו (כמו נאמנות) עומדים למבחן.

בואו נודה על האמת – במציאות של היום, עם כל הבלבול סביב הגדרות של מערכות יחסים, מדובר במשימה קשה ומבלבלת גם עבור אנשים ללא חרדה חברתית; אז קל וחומר עבור מי שסוחבת איתה רגישות גבוהה ופצעי עבר. עבור ג'ורג'ינה, הניסיון להיות "זורמת" הוא לא סתם רצון להיות נחמדה – הוא מאמץ הישרדותי להישאר רלוונטית ואהובה בעולם שבו היא מרגישה, גם ככה, שכל צעד שלה נבחן בחומרה.

שקט תעשייתי

החוסר ברגישות כלפי ג'ורג'ינה מגיע לעיתים קרובות דווקא מהמעגל הקרוב ביותר. באותו הערב שבו היא מפוטרת, כשהיא עדיין המומה וכואבת, בעלה של אחותה מציע לקשר אותה לבעל עסק שהוא מכיר כדי שתמצא עבודה חדשה. במקום שזו תהיה הצעה תומכת, אחותה אסתר מיד הופכת את זה למשא על הכתפיים של ג'ורג'ינה ואומרת לה: "בבקשה אל תעשי בעיות… אני רק מבקשת שתגלי התחשבות כלפי העובדה שמארק מעורב בזה".

זוהי הערה חסרת רגישות להפליא, במיוחד בהתחשב בעיתוי. מי שמדברת על "התחשבות" היא למעשה זו שמתעלמת מהמצוקה של אחותה. עבור ג'ורג'ינה, המשפט הזה הוא תזכורת כואבת למקומה במשפחה: העזרה שהיא מקבלת מגיעה עם תג מחיר של ביטול עצמי. היא לא מוזמנת רק למצוא עבודה, היא נדרשת "לא לעשות בעיות", כלומר – להיות נוחה, שקטה ולרצות את כולם כדי לא להביך את הגיס שלה. הדינמיקה הזו היא דלק לחרדה חברתית: התחושה שהקיום שלך לגיטימי רק כל עוד את לא מהווה מטרד או גורמת לאחרים אי-נוחות.

התפקיד הזה, של להיות ה"סופגת" המשפחתית, מושרש עמוק בהיסטוריה של הבית שלה. במשך שנים, לג'ורג'ינה ולאביה יש הרגל קבוע לצאת יחד לזמן איכות בשבתות. באחד המקרים, כשהם חוזרים מבילוי כזה, אימה מתפוצצת עליהם בזעם. אסתר מתפרצת מיד לחדרה של ג'ורג'ינה ומאשימה אותה – ולא את האב – בכך שלא עדכנה את אימן. כשג'ורג'ינה שואלת בצדק רב: "למה זה התפקיד שלי לספר לאימא?", אסתר פוטרת אותה בתשובה מגוחכת: "אבא אף פעם לא משתמש בטלפון שלו, הוא אפילו לא מדליק אותו". בבת אחת, האחריות על הילדותיות של האב עוברת לכתפיה של ג'ורג'ינה. במציאות המעוותת של הבית הזה, היא זו שצריכה להיות המבוגר האחראי עבורו, כאילו היא ההורה והוא הילד.

כשילדה גדלה בתחושה שהיא האחראית לשקט בבית, המכ"ם החברתי שלה הופך לדרוך ורגיש במיוחד. היא לומדת לקלוט כל תנודה קלה במצב הרוח של האחר, כל שינוי בטון הדיבור או מבט חטוף, כדי למנוע את הפיצוץ הבא עוד לפני שהוא מתחיל. התפקיד הזה, שדורש ממנה להיות תמיד קשובה לאחרים ולבטל את הצרכים שלה, הופך בבגרות למשא כבד של חרדה חברתית: פחד מתמיד להגיד משהו 'לא נכון' שעלול להפר את האיזון, וצורך פנימי עמוק לוודא שכולם מסביבה מרוצים.

פני העבר

בתוך רצף הכישלונות הזה, ג'ורג'ינה מגיעה ל'אודישן' לעבודה בפאב, רק כדי לגלות שבעל המקום הוא לא אחר מאשר לוקאס – האקס שלה מהתיכון. לוקאס מעמיד פנים שהוא לא מזהה אותה (ספוילר: הוא מזהה ועוד איך), והסיטואציה הופכת למשפילה אפילו יותר כשג'ורג'ינה שומעת אותו אומר לאחיו, המנהל השותף (החביב הרבה יותר, יש לציין): "אז עכשיו מדיניות הגיוס שלנו מבוססת על איזו בלונדינית שסובבה לאחי את הראש?". עבור מישהי שנלחמת על כל פירור של הערכה עצמית, האמירה הזו היא מכה כואבת מתחת לחגורה. לוקאס, שהיה פעם האדם הכי קרוב אליה, בוחר להקטין אותה לכדי 'עוד בלונדינית' ומבטל את היכולות המקצועיות שלה כשהוא רומז שהגיעה לשם רק בזכות המראה שלה. הרגע הזה מנמיך עוד יותר את הביטחון העצמי של ג'ורג'ינה; הוא מחזיר אותה בדיוק למקום שבו היא מרגישה שקופה, לא מוערכת, וכזו שצריכה להתנצל על עצם הנוכחות שלה במרחב.

הבמה שבה הכל נשבר

בסופו של דבר, ג'ורג'ינה מוצאת את הריפוי שלה דווקא במקום הכי חשוף שיש: ערב "מיקרופון פתוח" בפאב מקומי, תחת הכותרת "שתפו אותנו בבושה שלכם". בכל שבוע עולה נושא אחר – "הדייט הכי גרוע", "היום הכי נורא בבית הספר" – וג'ורג'ינה עולה על הבמה. לאט-לאט, דרך המילים והשיתוף, היא מתחילה להחזיר לעצמה את הביטחון שנגזל ממנה בבית ובחוץ.

התהליך הזה מגיע לשיאו בערב שבו היא מחליטה לעשות את הבלתי יאומן: לספר על התקיפה המינית שעברה. ראו הוזהרתם: בנקודה זו הקריאה הופכת להיות לא קלה.

בנקודה הזאת כדאי לעצור לרגע ולציין שאחד הגורמים העוצמתיים ביותר להתפתחות החרדה הוא פגיעה מינית (נושא רגיש המצריך מומחיות בפני עצמה, שאינה מתחום עיסוקי). פגיעה כזו סודקת את תחושת הביטחון הבסיסית בעולם ובאנשים. עבור מי שעברה פגיעה, החרדה החברתית היא לעיתים קרובות 'שומר ראש' המנסה למנוע פגיעה נוספת דרך צמצום הנוכחות, ריצוי הסביבה או ניסיון להיות 'שקופה'. הבושה שנצרבת בעקבות הפגיעה הופכת לדירוג פנימי אכזרי, שבו האדם מרגיש תמיד פחות מאחרים, גם כשהמציאות בחוץ מספרת סיפור אחר לגמרי.

אם כן, ג'רג'ינה עומדת לעלות לבמה והיא רועדת מפחד. הרי היא רגילה לרצות, להיות "נוחה", לא להוות מטרד. היא משוכנעת שהיא הולכת "לבאס" את הקהל שמצפה לחומר קליל ומצחיק כמו תמיד. היא חוששת שהכאב שלה הוא "יותר מדי" עבור אחרים. אבל כשג'ורג'ינה מסיימת לדבר, קורה הדבר שהיא הכי פחות ציפתה לו. אף אחד לא מבטל אותה, אף אחד לא מאשים אותה או מבקש ממנה "לא לעשות בעיות". הקהל כולו נעמד על רגליו ומוחא לה כפיים. ברגע הזה, ג'ורג'ינה מבינה שהקול שלה הוא לא נטל – הוא הכוח שלה.

הדירוג האמיתי

אחרי שהיא יורדת מהבמה, לוקאס אומר לה את המילים שמשנות הכל: "את לא ידעת כמה אנשים חיבבו אותך. היה לך סטטוס הרבה יותר גבוה ממה שחשבת. על הבמה תיארת שהיית צריכה להתאמץ כדי לקבל אישור, אבל אחרים לא ראו את זה ככה." המשפט הזה של לוקאס הוא הזיקוק המדויק של המלכוד: בתוך הראש של ג'ורג'ינה, היא תמיד בעמדת נחיתות, נדרשת להוכיח את עצמה ולעבוד קשה כדי שמישהו יסכים לסבול את נוכחותה. אבל בחוץ, בעיניים של הסביבה, היא אדם מוערך ואהוב.

ככה זה הרבה פעמים אצל אנשים עם חרדה חברתית; אנחנו שבויים בתוך דירוג פנימי אכזרי, שבו אנחנו תמיד בתחתית הסולם. אנחנו לא נותנים לעצמנו את הקרדיט שהסביבה נותנת לנו, לפעמים אפילו בנדיבות. הריפוי של ג'ורג'ינה מתחיל ברגע שהיא מבינה שה"סטטוס" שלה לא תלוי במאמץ המתיש שלה לרצות את כולם, אלא פשוט במי שהיא – גם כשהיא פחות "נוחה", ומאוד כואבת.

האם גם אתם מרגישים לפעמים שקופים או בתחתית הסולם, והאם גם אתם גיליתם שמבחוץ אתם מוערכים הרבה יותר?

אשמח לקרוא את המחשבות שלכם 🙂