אני פשוט אוהבת את הספרים של ליאן מוריארטי. היא מעזה לגעת במגוון רחב של נושאים, כולל כאלה שפחות מדוברים; היא מצטיינת בבניית טיפוסי דמויות ייחודיות, מקוריות ואותנטית; והדרך שבה היא מספרת עליהן תמיד מרגישה חמימה ואנושית, כאילו היא יוצרת איתך קשר אישי. היא מסתכלת מעבר לכתף של הדמויות, ומתארת אותן כאילו היא מתלוצצת על חברים משותפים.
אחד הספרים שלה שאני אוהבת במיוחד הוא 'סיפור האהבה של המהפנטת'. זה ספר מרתק שמצליח לשלב עלילה סוחפת עם עומק פסיכולוגי של הדמויות. אני חושבת שאין שם דמות שאני לא אוהבת, אבל במיוחד אני אוהבת את אלן, הגיבורה הראשית.
אלן היא מטפלת בהיפנוזה, שמנסה לעזור לאנשים דרך הכלי הייחודי שלה. לאורך כל הדרך, היא מתמודדת עם ספקנות רבה לגבי המקצוע שלה כשיטת טיפול – אמה מגחכת, בן זוגה לשעבר מערער אותה, ואפילו חברותיה הקרובות מביעות חוסר אמון. (לי, בקריאה, נראה שזו פחות היפנוזה ויותר הדרכה בדמיון מודרך, כלי שאני מאוד מתחברת אליו). וכל זה קורה בדיוק בתקופה שבה אלן, בת לאם חד הורית (מבחירה), מחפשת זוגיות חדשה. היא נאלצת להציג את עצמה ואת חייה, על אף חוסר הביטחון, כדבר יציב ובטוח, ומוצאת את עצמה בקשר עם פטריק, שאיבד את אשתו עקב מחלת הסרטן, ומגדל ילד קטן לבדו. הקשר הזה מורכב עוד יותר בשל נוכחותה המאיימת של סטוקרית, חברתו לשעבר של פטריק, שמטרידה אותו ואת סביבתו. הצורך שלה להציג חזות של יציבות ובטחון עצמי, על אף חוסר הביטחון הפנימי, הוא מאבק יום-יומי המוכר לאנשים עם חרדה חברתית, שמנסים לנהל רושם כלפי חוץ כדי להימנע משיפוטיות.
אלן מוצאת את עצמה שוב ושוב בתוך הראש של אחרים – אבל לא רק כמטפלת. היא כל הזמן חושבת איך היא נראית בעיני המטופלים שלה בזמן שהיא יושבת מולם: "האם הם מבחינים לפעמים בנצנוץ של ספק או יוהרה? האם היא נראית מטופשת? האם השמש הזורחת מבליטה את השערות הקטנות והקמטים סביב פיה?" ההתעסקות הבלתי פוסקת הזו במה חושבים עליה ואיך היא מצטיירת כלפי חוץ, בזמן שהיא אמורה להיות האוטוריטה המקצועית, היא משהו שמאוד מאפיין אנשים עם חרדה חברתית, ויוצרת רובד נוסף ומעניין לדמותה המורכבת.
הפגיעות הזו של אלן מתחדדת לנו כשהיא נעלבת מרמז קל שבקלים של פקפוק מצד פטריק, מושא אהבתה החדש, במה שהיא עושה בחייה. הפקפוק החיצוני הזה, שמשקף את חוסר הביטחון העצמי שלה, נובע ככל הנראה מחוויות עבר כואבות: בן זוג לשעבר שהתעלל בה רגשית וזלזל בעיסוקה ("'תראי לי הוכחה אמפירית,' היה אחד המשפטים החביבים עליו"), אמה היבשה והמרוחקת שמעולם לא העניקה לה חום ("תגידי לי, יקירתי, את באמת מאמינה בשטויות העזרה-העצמית השטחיות האלה?"), ואפילו חברתה הטובה והעוקצנית ("היא הצטערה שסיפרה על התרגול חברתה ג'וליה, שביקשה מאלן להדגים לה חצי חיוך. כשאלן נעתרה לבסוף, ג'וליה היטלטלה מרוב צחוק במשך עשר דקות"). שתי האחרונות אוהבות את אלן באמת ובתמים וזה גם ניכר בהתנהגותן בעקיפין, אבל גם מתוך אהבה ודאגה, המסרים שלהן (בין השאר) מחלחלים עמוק ויוצרים בקיעים. הרגישות המוגברת של אלן לביקורת, אפילו עדינה, היא סימן אופייני לחוסר ביטחון שנובע מתפיסה עצמית פגומה ומחוויות עבר של זלזול, מה שמחזק דפוסים האופייניים לחרדה חברתית ומקשה על תפיסת הערך העצמי.
אלן חיה במצב מתמיד של בחינה עצמית וחשדנות כלפי טבעיותה. היא מבקרת את עצמה ללא הרף – בין אם על דברים שאמרה בדיעבד או אפילו בזמן אמת ("אלוהים אדירים, למה צעקה ככה כאילו היא קוראת להם מעברו השני של עמק? היא נשמעה מופרעת"). כל תגובה שלה נבחנת תחת מיקרוסקופ שלה עצמה – ביטוי לחשש התמידי שלה מזיוף ומלאכותיות. הביקורת הפנימית האכזרית הזו ותחושת ההתחזות (Imposter Syndrome) הן מאפיינים מרכזיים של חרדה חברתית, שבה האדם חש כי הוא אינו אותנטי או מספיק טוב, ומנתח כל אינטראקציה חברתית כדי למצוא הוכחה לכך.
הפרפקציוניזם והביקורת העצמית של אלן בולטים במיוחד בניגוד ליחסה כלפי אחרים. בעוד היא מפעילה על עצמה לחץ עצום, היא מתקשה לדרוש אפילו דברים פשוטים מהסובבים אותה. קשייה בביטוי עצמי ובהתמודדות עם הפחד משיפוט מתבטאים גם בסיטואציות יומיומיות פשוטות, כמו זו שבה פטריק מביא אליה את בנו, ג'ק, בפעם הראשונה, וג'ק מניח את רגליו על השולחן: "אלן לא ידעה איך לבקש ממנו להוריד את הרגליים בלי להישמע כמו אימא חורגת מרושעת. מה זה משנה אם יהיו כמה שריטות?" זהו מאבק מתמשך בין הרצון שלה להיות מי שהיא לבין החשש התמידי ממה יחשבו עליה. הימנעות מקונפליקט וקושי בהצבת גבולות, אפילו במצבים לא מאיימים, הן תופעות נפוצות אצל אנשים עם חרדה חברתית וריצוי, הנובעות מפחד מדחייה או חוסר רצון להיתפס כ"קשים".
היא מרבה לנתח את עצמה ואת רגשותיה במונחים שיפוטיים: כשהיא מתוודה בפני חברתה על חששותיה בנוגע לפטריק ומדלן מבטלת את דבריה, אלן ממהרת לסגת מיד ולומר: "אני איומה, מנתחת הכל יותר מדי". זוהי תגובה אופיינית מתוך חרדה חברתית – להטיל דופי בעצמה כדי לצאת "בסדר" בעיני האחר. התנהגות זו של זלזול עצמי מיידי כדי לזכות באהדה או להפחית קונפליקט היא מנגנון הגנה נפוץ בקרב אנשים עם חרדה חברתית, הנוטה להחליש את המיקום העצמי ולתפוס אחריות יתר על רגשותיהם של אחרים.
הפקפוק העצמי של אלן אינו פוסק לרגע, ופוגש אותה בכל מישור. היא מפקפקת לא רק ביכולותיה המקצועיות, אלא גם בעצמה כאדם מוסרי. היא מפחדת שפטריק לעולם לא יאהב אותה כמו את אשתו הראשונה שמתה מסרטן, וחווה תחושת איום עקב הופעתו הפתאומית של אביה הביולוגי. שני מקרים אלו, המהווים חלק מהצפה רגשית עצומה עקב כל השינויים בחייה, גורמים לאלן לפרש את רגשותיה כקנאה קטנונית, למרות שהם למעשה ביטויים נורמליים ואנושיים למצב לא ממש נורמלי. פרשנות שלילית זו של רגשות לגיטימיים (כמו פחד מאובדן או תחושת איום), וסלידה מכך שחוותה אותם בכלל, מעידה על ביקורת עצמית קיצונית וחוסר קבלה של האנושיות שלה, שמאפיינים רגישות גבוהה וחרדה חברתית.
אלן לא יודעת להציב גבולות באשר לחייה האישיים; אפילו ססקיה, הסטוקרית של פטריק, נמצאת מפגינה ביטחון עצמי רב יותר. היא מסרבת חד וחלק לנסוע עם פטריק לקבר אשתו המנוחה (או במילותיה:"אם הייתי מתה לא הייתי רוצה שתביא את החברה החדשה שלך שתרקוד לי על הקבר"), בעוד שלאלן קשה לסרב למרות שהרעיון נראה לה מוזר ונורא. כשפטריק אומר לה:"הייתי רוצה כאילו לעשות לך היכרות איתה. מוזר מדי?" היא מכחישה מיד למרות שבתוך תוכה היא מצווחת:'ברור שזה מוזר! השתגעת?!' היא אפילו מכריחה את עצמה להיות נוכחת כשפטריק מספר לבנו על אימו שאיננה, מתוך צורך להוכיח לעצמה שהיא אדם נעלה ושתהיה אם חורגת טובה לג'ק (ואף על פי שג'ק אכן זקוק לשמוע סיפורים אלה, אין סיבה שאלן תהיה נוכחת בכל שיחה כזו).
באופן אירוני, תחושת הספק והביקורת העצמית של אלן כה עמוקות, עד שהיא מוצאת נקודות הזדהות דווקא עם ססקיה, הסטוקרית של פטריק. למרות שמעשיה של ססקיה קיצוניים ומזיקים, אלן חשה עמה מעין אחווה מוזרה. ייתכן שתחושה זו נובעת מההבנה העמוקה שלה לתחושת "המופרעות" או "הפגמים" – שכן ססקיה פועלת באופן בעייתי כלפי חוץ, ואלן עצמה, בשל שיפוטה העצמי הנוקשה, חשה תמיד שגם היא פועלת באופן לא תקין. בסופו של דבר אלן אכן מבצעת פעולות שנויות במחלוקת מתוך מצבה הייחודי, והיא מתייסרת עליהן עמוקות, אך הן אינן ברמה של מעקב והטרדה. זהו שיא הדיסוננס הפנימי של אלן, המראה עד כמה היא קשה עם עצמה, גם במחיר של הזדהות עם דמות בעייתית. וההזדהות העמוקה עם "הפגם" – אפילו פגם של דמות כמו ססקיה – הן עדויות לעוצמת הביקורת העצמית שאופיינית לאנשים עם חרדה חברתית, ותחושת חוסר הערך העצמי.
דמותה של אלן היא מראה נוקבת לפער שבין מי שאנחנו באמת לבין מי שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות, והמחיר הרגשי שגובה מאבק זה. סיפורה של אלן מזכיר לנו את הצורך החיוני בחמלה עצמית, ואת האומץ הנדרש כדי לשחרר את הציפייה לשלמות בלתי אפשרית. ואפשר לעשות את זה- בצעדים קטנים.
רוצים להתחיל עכשיו?