פעם אחת איבדנו את התיק של תמר בג'ימבורי. היינו הולכות לשם יום-יום, ולפרוטוקול ייאמר ששנאתי כל רגע; הצווחות, השתוללות, ובעיקר האימהות האחרות שהופכות את המקום ל- רחמנא ליצלן- זירה שמצריכה התנהגות קומוניקטיבית. עבורי זה היה שדה מוקשים. אבל תמר אהבה את שדה המוקשים הזה, וזה כל מה שהיה חשוב.
תיק ורוד עם ציור של חד קרן, רבותיי, הוא לא דבר של מה בכך בגיל שנתיים, ואי לכך נלחצתי בהתאם. אחרי חיפוש אינטנסיבי, פניתי לצוות הניהול שבתורם פנו למצלמות האבטחה, ואמרו לי חד משמעית שאין שום תיק בצילומים. אחד-אחד הם התעקשו שלא הבאתי שום תיק. אחד מהם אפילו אמר לי: אני אומר לך, את תחזרי הביתה ותגלי שהתיק נמצא שם. השבתי לו: ואני אומרת לך שהוא פה. ואם לא הייתי כועסת כל כך באותו רגע, בטח הייתי מתעלפת מהאומץ של עצמי.
אחרי כמה שעות שחיפשתי בג'ימבורי וחיפשתי במשחקיה ושאלתי את האימהות ושאלתי את צוות המנהלים, והתבוננתי בסרט הצילום שוב ושוב וביקשתי שיריצו יותר לאט ויותר מהר, ועמדתי והתיישבתי והרגעתי את הילדה שרצתה ללכת…
אחרי כל זה נמצאה האבידה ושתינו היינו עייפות ומרוצות (ועייפות). המנהל התנצל בפניי על התקלה, ואני קיבלתי את התנצלותו באצילות נפש והסתפקתי בלדמיין את עצמי מניפה אגרוף של ניצחון וצורחת: אין יור פייס!!
אבל ברצינות – הייתי די גאה בעצמי.
כי בשביל מישהו אחר, זה היה נראה דבר של מה בכך. זה כולה תיק, וזה כולה לחפש קצת, וזה כולה לפנות למי שאחראי במקום. אבל בשבילי זה היה כמו לקפוץ למים עמוקים, וקפצתי אליהם בשביל הבת שלי. והייתי רוצה לחשוב שתמיד אוכל לקפוץ למים בשבילה. לגונן עליה, לדאוג לה, ולעשות הכל כדי שהחרדה וההתנהלות שלי סביבה לא תפגע בה.
בשביל מי אתם הייתם קופצים למים?