אם בגאונים קומיים כדוגמת ג'ייסון אלכסנדר (ג'ורג' קוסטנזה) עסקינן ('כשחרדה חברתית פגשה את סיינפלד') אני חייבת להוסיף לרשימה גם את אורי לייזרוביץ', הלא הוא גדליה מ'שאבבניקים'; הדמות של גדליה מתבטאת בכל ניואנס בהבעות הפנים שלו, וזו בעיניי אמנות לשמה. יותר מכך, גדליה בעצמו הוא דמות גאונית; דמות משוגעת, מצחיקה ומעצבנת, ובו-בזמן מפוחדת, חשופה ומלאה אותנטיות חסרת פשרות.
קחו למשל את הדרך שבה גדליה פותח דייטים: "בדרך כלל, על מנת להפיג את המתח," הוא מתחיל בדהרה חסרת מעצורים, כאילו אם יעצור לרגע הוא ימות, " אני אוהב לפתוח את הפגישות באופן הבא: בפגישה הראשונה של הרב עובדיה ואשתו, הוא אמר לה: 'שתדעי כבר מההתחלה, אני מתכוון אך ורק ללמוד תורה'".
ואז הוא עובר לפרט את כל האופנים שבהם הוא לא מתכוון לעזור בבית – מה שכמובן גורם לבחורה לברוח משם מהר מאוד. לכאורה, אפשר לחשוב שהפתיחה הזו מעידה על קושי אחר, כמו אוטיזם- שבו הקודים החברתיים מפוענחים אחרת (על הקשר חרדה חברתית ואוטיזם, שלעיתים באות יד ביד, נדבר בפוסט הבא).
אבל לדעתי, הסיפור הוא אחר. המבט המושפל של גדליה, העובדה שהוא בקושי מעז להסתכל לבחורה בעיניים, בניגוד למיתוס שחרדה חברתית היא תמיד "שתקנות", אנשים רבים המתמודדים איתה מעידים דווקא על תופעה הפוכה: "שלשלת דיבורית". הם פולטים מילים בצרורות, בלי לנשום, פשוט כי הם לא מסוגלים לשאת את המשקל של שתיקה מביכה אפילו לשנייה אחת
כמי שמכירה את הצד השני של המטבע, היו לא מעט פעמים שרציתי להגיד להם: "וואו, אפשר להתחלף?". אבל האמת היא שאצל גדליה, המילים הן לא באמת אמצעי תקשורת; הן חומת מגן שנועדה לסתום את החלל שנפער בין שני אנשים.
גדליה הוא צו"ל (בסלנג הישיבתי: "צדיק ורע לו", או פשוט "צדיק יותר מדי"). הוא מעדיף, יותר מכל דבר אחר בעולם, להסתגר בחדר עם ספרי הגמרא וללמוד. מתוך דאגה (או ייאוש), ראש הישיבה מחליט על צעד דרסטי: הוא מעביר את גדליה לחדר עם כמה שבאבניקים.
השבאבניקים הם מעין נוער שוליים חרדי, בחורים שנוטים לשוטט מחוץ לכתלי הישיבה ולטעום מ"הבלי העולם הזה". המטרה של המהלך ברורה: שגדליה ילמד מהם דבר או שניים על איך מתנהלים מחוץ לדפי הגמרא, יהיה קצת יותר מעורב עם הבריות, ובעיקר – שסוף סוף יצליח לשרוד פגישה בלי להבריח את הבחורה תוך חמש דקות, ואולי אפילו (רחמנא ליצלן) להתחתן.
כשגדליה עובר במסדרון בדרך לחדרו החדש, המצלמה עוברת להילוך איטי. אנחנו רואים אותו מתמרן בין כל הבחורים המתפרעים – ממש עכבר קטן בג'ונגל פראי. הניגוד הזה הוא בדיוק הלב של החרדה החברתית: המקום שבו העולם נחווה כמקום רועש, מאיים וחסר רחמים, וכל מה שאתה רוצה זה רק להצטמצם, להיות בלתי נראה, ולמצוא מחילה בטוחה. עבור גדליה, השבאבניקים הם לא רק בחורים עם סגנון שונה; הם התגלמות הכאוס החברתי שהוא כל כך מפחד ממנו.
שותפיו החדשים לחדר – אבינועם לסרי, "לייזר" דב בראון ומאיר סבג – הם שילוב בלתי אפשרי של ערסיוּת ירושלמית וסנוביזם ישיבתי. אבל מהר מאוד הם מגלים שגדליה הוא ממש לא ה"קלולס" שהוא נראה במבט ראשון.
השינוי מתחיל בבית המדרש: מאיר (החברותי והנגיש מביניהם, אולי בגלל הקשיים שלו בלימוד) מסתבך עם סוגיה בגמרא. גדליה, שמרגיש בטוח בין דפי הגמרא הרבה יותר מאשר במסדרון, מקבל פתאום ביטחון ומסביר לו בפאתוס:" רבי חנינא היה נותן צדקה בלילה, אבל רק בלילה. עוד פעם ועוד פעם…" ומתחיל לפרוס את זה כמו סיפור מרתק. אבינועם ולייזר לאט-לאט מרימים מבטים ומתחילים להקשיב. הם קולטים: יש פה מישהו שמאחורי חומות השתיקה והמבט המושפל, מחזיק עולם פנימי מבריק וכריזמה שרק חיכתה להזדמנות להתפרץ. ובמיוחד כשהוא חותם בדרמתיות:"אל תיכנס לפה עם המצוות שלך. יש זמן למצוות, ויש זמן לשדים", הם מבינים סופית שיש פה עם מי לדבר. שגדליה הוא לא רק "עילוי" ששקוע בתורה, אלא אדם שחי את המורכבות של החיים, על כל מנעמיהם ושדיהם.
הרגע הזה בבית המדרש הוא קריטי, כי הוא מנפץ את המצג השווא שגדליה (ורבים אחרים) מייצרים בלי להתכוון. בגלל השתיקה הממושכת, המבט המושפל או התגובות שנראות לפעמים איטיות ומסורבלות, הסביבה נוטה לפרש חרדה חברתית כחוסר הבנה, כניתוק, או במקרים קיצוניים אפילו כבעיה שכלית.
אבל האמת היא לרוב הפוכה לגמרי: מתחת לפני השטח הרועשים של החרדה, יש עולם ומלואו. יש שם מוח חריף, יכולות מבריקות וניתוח דק של המציאות, שפשוט מחכים לתנאים הנכונים – כמו סוגיה טובה בגמרא או נושא שמרגיש "בטוח" – כדי לפרוץ החוצה ולהאיר. אצל גדליה, הפער הזה בין ה"קלולס" שבמסדרון לבין ה"עילוי" שבבית המדרש הוא ההוכחה הכי טובה לכך שהבעיה היא אף פעם לא בתוכן, אלא רק בצינור שדרכו הוא יוצא לעולם.
דוגמה נוספת לחדות של גדליה קשורה, תאמינו או לא, לקפה. כשהשלושה מבריזים מהישיבה כדי לקנות קפסולות, אבינועם משקיע את כל מרצו בניסיון להרשים את המוכרת. הוא משתפך בפניה על מנעמי הקפה, מנסה לייצר דינמיקה של קסם אישי וסטייל, בזמן שגדליה מפריע לו עם שאלות קולניות (ובוטות למדי, יש להודות,) על כשרות הקפסולות.
ואז, כשאבינועם נוזף בגדליה שהוא הורס את האווירה בחנות (מה שנכון- אבל זה לא בדיוק מה שמעניין את אבינועם), גדליה מביט בו ומפטיר בבוז: " 'האווירה של החנות'… אני מבין. אתה יודע שהיא לא שמה עליך, נכון?" כי בזמן שאבינועם עסוק בלבנות מצג שווא חברתי, גדליה קורא את הסיטואציה בצורה הכי חשופה שיש. הוא לא צריך שאבינועם יגיד לו "הרסת לי"; הוא מזהה את הפגיעה באגו במסווה של "ואהבתי לרעך כמוך" (אגב, חוסר המודעות העצמית של אבינועם ונטייתו למכור לעצמו סיפורים, הופכים אותו לדמות מרתקת; אבל על זה בפוסט אחר).
איך בחור שלא מסוגל לשרוד דייט מוצא את עצמו מאורס? המפנה קורה כשהוא פוגש את דבורה, אחותו של לייזר. ברגע אחד של חסד סביב שולחן השבת, המגננות יורדות כשהם מגלים כמה הם דומים בחריפות ובשפה הפנימית שלהם. "למה אתה נהנה מזה?" מטיחה בו דבורה כשהוא שואל אותה למה בכלל היא רוצה ללמוד תורה- והיא מחזירה אליו את השאלה כמו בומרנג, כהרגלה. "כי החיים שלי הם סחרחורת," הוא עונה לה. "זה מייצב אותי." ודבורה מסכימה איתו.
כי זה העניין- מעבר לחרדה, נראה שגדליה הוא מה שנקרא HSP – אדם בעל רגישות גבוהה (Highly Sensitive Person), מבנה אישיות שלעיתים קרובות מגיע יד ביד עם חרדה חברתית (על הקשר העדין ביניהן תוכלו לקרוא כאן); עבורו, החיים הם מתקפה על החושים. הכל אצלו מוגבר, הכל מסחרר אותו. כשדבורה מגיעה לבית המדרש שבו הוא לומד כדי להפתיע אותו, לבושה בסוודר אדום, הצבע הבוהק והמראה שלה פשוט מסתחררים לו בראש עד שהוא לא מסוגל להתרכז, עד כדי כך שזה ממש מערער אותו; הוא היחיד מבין חבריו מהישיבה שפורץ בבכי כשהם מנצחים בחידון התנ"ך, וכמעט מתעלף כשהרב הראשי נכנס לאולפן שבו הם מתראיינים. הכל מציף אותו, הכל חזק לו מדי, והוא פשוט לא מסוגל לעמוד בעומס הרגשי והחושי הזה בלי עידוד ותמיכה. "תגידו, אתם לא רואים שקשה לי להיות פה?" הוא מטיח בחבריו כשהכל נהיה מעבר לכוחותיו. "שקשה לי לראות הכל?"
כדי להבין למה זו "מתקפה על החושים", צריך להבין איך המוח של אדם עם רגישות גבוהה עובד: בניגוד לאדם הממוצע שיש לו "מסנן" טבעי שמתעלם מרעשי רקע, מריחות חלשים או מצבעים בוהקים, אצל ה-HSP המסנן הזה דק מאוד עד לא קיים; זה אפילו לא (רק) רגשי, זה פיזיולוגי לחלוטין.
כל גירוי – החל מהצבע האדום של הסוודר ועד לטון הדיבור של הרב הראשי – נכנס פנימה במלוא העוצמה ומעובד לעומק. זו הסיבה שגדליה חווה "סחרחורת": המוח שלו מוצף בכמויות אדירות של מידע חושי ורגשי שהוא לא מצליח לווסת. כשהוא אומר שקשה לו "לראות הכל", הוא מתכוון לזה פשוטו כמשמעו – הוא קולט כל פרט, כל מבט וכל תדר, עד שהמערכת שלו פשוט קורסת מעומס יתר.
עכשיו, שלא תטעו – אני, במקומה של דבורה, לא הייתי הולכת על הבחור שצועק עליה באמצע חדר מלא אנשים, או שמסרב להיכנס לבית המדרש עד שכולם פורצים במחיאות כפיים לכבודו ורוקדים בסערה (אגב, הרגע בו הוא סוף סוף נכנס, הודף את מחיאות הכפיים בתנועות ענוותניות-לכאורה ואומר בפאתוס: 'לא אני האיש!' – הוא רגע של גאונות קומית צרופה).
בואו נודה: גדליה הוא דוש. הוא נוקשה, מעצבן ועקשן בצורה שיכולה להוציא מהדעת. אבל אחרי שהגעת למסקנה הסופית שהוא באמת בלתי נסבל – פתאום קורה משהו. הוא מבריק על המסך עם איזה רגע של חסד, כנות חשופה או פגיעות מפתיעה שפשוט פורמת לך את כל ההתנגדות.
זה קורה כשהוא מופיע פתאום, מתנשף, עם חבורת זמר באמצע בית קפה כדי לשיר לדבורה 'יומים' (מעין "המנון" ששמור בעולם החרדי לגדולי הדור) כדי להתנצל על זה שפגע בכבודה. "דבורה," הוא אומר, "אני הבנתי. בסוף כולם צריכים דבר אחד," ומתחיל לשיר. ודבורה יושבת שם, צוחקת ובוכה לסירוגין.
או ברגע שבו הוא עומד מול השוטרת ומסביר לה למה שרף שלט שלט חוצות הנושא דמות של בחורה עירומה. ניכר בו שהוא לא מנסה לשכנע אלא פשוט להיראות, להיות מובן עד העצם: "הרגשתי שאני לא יכול שמטרידים אותי… כאילו זה תוקף אותך מכל מקום. ועד שיש מישהי שאולי סוף-סוף יש איזה סיכוי, אני רוצה לבוא אליה נקי. אני רוצה שיהיה לנו משהו נכון ביחד."
הווידוי הזה הופך את הכל. שריפת השלט לא הייתה אקט של כפייה דתית, אלא ניסיון נואש לנקות את המחשבה והמרחב הרגשי כדי להצליח לאהוב באמת. הוא בעצם מתוודה שהעולם שבחוץ פולש אליו ומטריד אותו. הרצון שלו לבוא לדבורה נקי הוא רגע מזוקק של אמת, שגורם לנו להבין אותו ואולי אפילו להזדהות עם תחושת הפלישה מבחוץ.
בסוף, גדליה מזכיר לנו שאותנטיות אמיתית היא לא תמיד נעימה לצפייה. היא יכולה להיות עקומה, מעצבנת ואפילו קרינג'ית, אבל כשהיא מגיעה עם הלב – היא פשוט שורפת את המסך. אולי הכלי הכי חזק שיש לנו מול עולם פולשני הוא פשוט להפסיק לזייף נינוחות, ולהסכים להיות, לפחות לרגע אחד, חשופים.