אחרי התקופה המתוחה שעברנו, רבים שיתפו על מציאת נחמה בפחמימות ועל כל נושא האכילה הרגשית, במישרין או בעקיפין.
אכילה רגשית היא תופעה מוכרת. עבור רבים, היא מגיעה בעקבות חרדה, תסכול, לחץ, קשיים במערכות יחסים או הערכה עצמית נמוכה. כל אלה הם מצבי מתח שמעוררים רגשות שליליים, המובילים אותנו לחפש נחמה באוכל. זהו מעגל שקל להיכנס אליו: האכילה מובילה לעלייה במשקל, מה שעלול ליצור דימוי גוף שלילי, וזה בתורו מגביר את הרגשות השליליים ומוביל לאכילה נוספת.
אבל כשמדובר באנשים עם חרדה חברתית, הבעיה סביב אכילה שונה מזו המוכרת לנו.
ראשית, אנשים עם חרדה חברתית פעמים רבות לא מעיזים לאכול בחברת אנשים אחרים. המחשבות על איך הם נראים כשהם אוכלים, האם הם משמיעים רעשים, או האם מישהו מסתכל עליהם – כל אלה הופכים את האכילה בציבור לחוויה מורכבת ומלחיצה.
שנית, מכיוון שקיימת אצלם ביקורת עצמית גבוהה מאוד, הם יכולים לבקר את עצמם גם על עצם האכילה – על סוג המזון שהם בוחרים, על הכמות שהם צורכים, ואף על האופן שבו הם אוכלים – מה שמוסיף לעומס הרגשי ולתחושות האשמה.
הגישה הטיפולית המקובלת – וההרהור האישי שלי
בטיפול קוגניטיבי, נהוג ללמוד לעקוב ולזהות את דפוסי האכילה תוך כדי בחינה של המצב הרגשי הנחווה בזמן האכילה. המטפל/ת מלמד/ת ניהול של יומן אכילה ויומן חשיבה הכולל מדד לתחושות ורגשות. נבדקות האמונות והסכמות היוצרות מצבי הלחץ והחרדה ותורמות לשימור הדחף לאכילה. במהלך הטיפול מסגלים דפוסי חשיבה והתנהגות המעלים את הערך והביטחון העצמי וניתנים כלים להתמודדות נכונה עם עצירת וויסות הדחף והפיתוי לאכילה רגשית.
אבל – בעיניי זה קריפי. עיסוק באוכל לעיתים קרובות מגביר את העניין בו.
הגישה שלי: חמלה במקום התעסקות יתר
אני אומרת (וזו לא שיטה פופולרית או מבוססת, אלא המלצה אישית בלבד): אם אתם רוצים לאכול משהו, תאכלו. פשוט שימו לב למה אתם עושים את זה, ותהיו עם חמלה כלפי עצמכם. עמוק בפנים, כולנו יודעים מתי אנחנו מגזימים.
בשביל הרבה אנשים, אוכל הוא יותר מצורך הישרדותי בסיסי – זו חוויה. בטח בתרבות של היום, כשאוכל הפך לתחום יצירתי. אני דווקא אוהבת את זה. אני תמיד בעד יצירתיות!
אז נכון, לפעמים זה גם פיצוי רגשי כלשהו. וזה בסדר גמור. אתם יכולים לזהות את זה ולאט-לאט להחליף את מנגנון הפיצוי שלכם במשהו אחר. אני למשל קונה בשיין כשאני מבואסת ומרגישה צורך לפצות את עצמי, או קוראת, או רואה סדרה, או כותבת כתרפיה. אבל כן, לפעמים אני גם אוכלת שוקולד. שוקולד זה טעים ומנחם. אני משתדלת לא להגזים עם זה ואם אני שמה לב שבא לי משהו מתוק אחר כך, אקח פרי (למזלי אני אוהבת גם פירות).
הסוד הוא איזון עדין. והכי חשוב: אהבו את עצמכם. זכרו, כלים להתמודדות עם חרדה ועם אכילה רגשית תמיד קיימים, אבל הצעד הראשון הוא בהכרח קבלה עצמית.