חשבתי שאכתוב ביומן הזה על חיי בסדר כרונולוגי ומסודר, מהילדות ועד הנה, אבל אני כבר לא יכולה להחזיק את זה בפנים. זה מרגיש כמו לנסות לעצור את האוויר בריאות. אז הנה זה בא:
השבוע הייתי בבית משפט לחתימת הסכם גירושין. הנה, כתבתי את זה. שחור על גבי לבן.
בזמן כזה אני מוצאת את עצמי נזכרת במילות השיר המפורסם של הרמברנדטס: "אז אף אחד לא אמר לך שהחיים הולכים להיראות ככה…" וזה כל כך נכון. אני, הבן אדם הכי מונוגמי, הכי מחויב, הכי נאמן, הכי לא-סובל-שינויים שיש – וגירושין? זה חתיכת שינוי.
לא הצלחנו לגרום לזה לעבוד. פשוט לא הצלחנו. והמחשבה הזו כואבת כל כך. גדלתי על ברכי האמונה ש"לא זורקים לפח מה שאפשר לתקן", "מזבח מוריד דמעות"- כל החבילה הזאת, שכל מי שבא מבית דתי מכיר היטב.
במקום זאת, ישבנו אחר כך בבית קפה ודיברנו. על מה שהיה, ועל מה שעכשיו. ואני מניחה שזאת נחמה. היכולת לדבר, להתבונן לאחור, ולהניח את הדברים על השולחן.
אחרי הפרידה הראשונית, הרגשתי כאילו נחלצתי מזירת אסון. שוב ושוב, חזרתי ואמרתי לעצמי, כמו מנטרה: "עשית כל מה שיכולת. לא היה שום דבר אחר שיכולת לעשות. שום דבר עלי אדמות." זה היה הדבר היחיד שהחזיק את הראש מעל המים, שנתן לי אוויר לנשום כשהכל מסביב קרס.
ובכל זאת, מתוך השברים האלה, קרה משהו. הפרידה הזו, שהייתה מכה כל כך כואבת, אילצה אותי לחשוב לעומק: מי אני באמת ומה אני רוצה להיות? היא הוציאה אותי, אולי בכוח, מ"ארון החרדה החברתית" שהסתתרתי בו שנים. היא דחפה אותי ליצור את "הקונכיה", לכתוב, לחשוף, להיות. ואני חושבת אילו עוד שינויים אני רוצה לעשות, אילו עוד גבולות לפרוץ. ולמרות הכל, אני מלאת ציפייה לכל מה שיבוא. יש משהו משחרר בלדעת שאפשר גם אחרת.