מעולם לא חשבתי שהחיים שלי מעניינים במיוחד. תמיד העדפתי לברוח לדמיון, להמציא עולמות חדשים בספרים שלי. קצת אחרי שהוצאתי את הספר השני, מישהו אמר לי: "את יודעת מה באמת יימכר טוב? סיפור החיים שלך." באותו רגע חשבתי שזה קצת מעליב – הרי מה, כל השאר לא מספיק טוב? – אבל יותר מזה, לא דמיינתי בכלל שאחשוף אי פעם את החיים שלי לאנשים אחרים.
מפה לשם, חלה נקודת מפנה משמעותית בחיי. ופתאום, בום! כל מה שבא לי זה להוציא החוצה. לפתוח. לתת לסיפור שלי להתגלות.
אז בואו נתחיל, טוב?
נולדתי עם ציסטה בראש – שק סגור עם נוזלים. בגיל שנה עברתי ניתוח להחדרת צינורית (שאנט) שמנקזת את הנוזלים האלה. הצינורית שם עד היום.
במבט לאחור, אני חושבת שזו הייתה נקודת התחלה לחרדה החברתית שלי. לא רציתי להאמין בזה בהתחלה – הייתי רק תינוקת, מה כבר יכולתי לזכור? – אבל בסופו של דבר, זו חוויה טראומטית לתינוקת בת שנה. וגם אם המוח לא זוכר את הפרטים, הגוף בהחלט זוכר.
באותו ניתוח, נפגעה הראייה שלי – או שאולי זה קרה בגלל הציסטה עצמה, אני לא לגמרי בטוחה. כך או כך, אני רואה בעין אחת באופן מלא, וקצת בעין ימין.
אף פעם לא חשבתי שזה מיוחד. כילדה, לפני שהבנתי לעומק את כל העניין עם הניתוח והציסטה, פשוט חשבתי שכולם רואים ככה. לא גדלתי עם תחושה של חוסר בעניין הראייה. אבל כן גדלתי עם חוסר ביטחון, של שוני מבני גילי. והיום אני מבינה שהחוויה הזו, גם אם לא הייתי מודעת לזה אז, הייתה חלק בלתי נפרד מזה.
כשגדלתי קצת והלכתי לבית הספר, הילדים בכיתה שלי כמובן הבחינו שיש בי משהו שונה, לא מובן. ילדים שמים לב לדברים כאלה, וזה מטריד אותם. הם לא יודעים, לרוב, להכיל את מה שחורג להם מהמוכר. אז הם שאלו אותי כל הזמן על הפזילה שלי. ולא ידעתי מה לענות. אני אפילו לא בטוחה אם הבנתי אז מה בדיוק קרה, או שאולי פשוט הדחקתי.
וכך, מכיוון שלא סיפקתי תשובות, הילדים האלה מילאו את הוואקום בעצמם. הם המציאו כל מיני סיפורים: שנפלתי על הראש, שנכנס לי מזלג לעין (וסחתיין על הדמיון הפורה). הם חקרו אותי, עשו לי מבחני ראייה מאולתרים, ושאלו שוב ושוב "מה את רואה?". ככה, לאט לאט, התחושה של השוני חלחלה פנימה. והיא, כנראה, תרמה רבות לחוסר הביטחון ולחרדה החברתית המורכבת שעיצבה חלק גדול ממי שהייתי.
חשוב לי לציין שאני לא מאשימה את הילדים האלה, לא אז ולא היום. ילדים הם סקרנים מטבעם. הם לא תמיד יודעים איך לשאול שאלות או איך לסנן את מה שהם אומרים. ובסופו של דבר, כל אחד מאיתנו מגיע לעולם עם החבילה האישית שלו – עם הקושי או ההתמודדות שלו. אז אני, בין היתר, הגעתי עם ההתמודדות הזאת. היום אני מבינה שזו חלק בלתי נפרד ממי שאני, וזה לגמרי בסדר.
אבל זוהי רק ההתחלה של המסע שלי בתוך היומן הזה. יש עוד רבדים, עוד תובנות, ועוד סיפורים שמחכים להתגלות. ממשיכים בפרק הבא 🙂