מי זוכר את הפרק ב"מפץ הגדול" עם ראג'ש, שבו הוא משתכר כדי להתמודד בהצלחה עם פגישה רומנטית שהוריו אירגנו לו?
ראג'ש בסדרה הוא ביישן גדול עם בנות, ואפילו עם פני, שהיא חלק מהחבורה, הוא לא מדבר. והנה, לתדהמתה של כל החבורה, אחרי ששתה קצת מהקוקטיילים של פני, פתאום הוא מתחיל לשפוך בפניה מונולוג ארוך וחושפני. החבר'ה מחליטים לעודד את ראג'ש לשתות עוד ועוד כדי שיוכל לדבר באותו ביטחון לא מודע עם הבחורה שאיתה כפו עליו הוריו השמרנים להיפגש. זה היה פרק חמוד ומשעשע מאוד, אבל רק לאחרונה, כשקראתי את הספר "איך מטפלים בחרדה חברתית" של אריאל חן, למדתי שהאקט הזה נקרא "התנהגות ביטחון".
מה זה התנהגויות ביטחון?
התנהגויות ביטחון הן פעולות שאנשים עושים כדי להרגיש בטוחים יותר, להפחית חרדה או להתמודד עם מצבים מעוררי לחץ. כלומר, הן "מביאות ביטחון" לאדם במצבים שבהם הוא מרגיש אי-נוחות, פחד או חוסר וודאות, כדי "להגן" על האדם מפני תוצאה שלילית שהוא חושש ממנה (למשל: דחייה, בושה, מבוכה).
דוגמאות להתנהגויות ביטחון:
- הכנת תשובות מראש לפני שיחה חברתית.
- היצמדות לבן אדם מוכר במסיבה.
- שימוש בטלפון הסלולרי כחיץ מפני החברה בזמן מבוכה.
- או… נכון, שימוש באלכוהול כדי להסתיר מבוכה וחוסר ביטחון 🙂
וכמובן, יש עוד.
אני מודה: בתור אישה עם חרדה חברתית, אני אוהבת התנהגויות ביטחון. "אני אוהבת לחשוב מראש מה אגיד לפני כל סיטואציה חברתית מאתגרת, או להסתמך על מישהו אחר שיחפה עליי כשאני נמצאת בסיטואציה כזאת. זה שומר עליי. אבל לפי אריאל חן (המבאס, יש להודות), זה בעייתי.
למה זה בעייתי?
ראשית, זה לא תמיד עובד. גם אצל ראג'ש זה לא עבד. להיפך, השכרות גרמה לו לומר דברים חסרי טעם וגרמה לו למבוכה גדולה בפני הבחורה ההמומה, מה שהוביל לכך שהיא לא רצתה לראות אותו שוב.
והסיבה החשובה באמת: התנהגויות ביטחון אולי מקלות בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך הן מחזקות את החרדה – כי האדם לא לומד שהוא יכול להתמודד עם המצב בכוחות עצמו, ולא מקבל הזדמנות לראות שתוצאה שלילית לא בהכרח קורית (או שאם היא קורית, היא לא נוראה כל כך).
אז מה הפתרון?
אם אתה מתכוון למנוע ממני פתרון נוח, אדון חן, כדאי מאוד שיהיה לך פתרון חלופי בשבילי, אני צודקת? ובכן, אכן יש לו.
"מה הדבר הכי גרוע שיקרה אם ידחו אותי?"
הגישה של אריאל חן מבוססת על עיקרון פסיכולוגי נפוץ, שמטרתו להתמודד עם פחדים וחרדות – בעיקר סביב דחייה חברתית. הכוונה היא להתעמת עם הפחד במקום להדחיק אותו או להימנע ממנו.
איך זה עובד?
במקום לנסות לשכנע את עצמך ש"אולי בכלל לא ידחו אותי", את/ה שואל/ת את עצמך בצורה גלויה: "מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות אם באמת ידחו אותי?
מפרקים את הפחד לפרטי פרטים:
מה באמת יקרה?
לדוגמא: אולי ארגיש מבוכה, אולי יהיה שקט לא נעים, אולי מישהו יחייך חיוך מרחם, אולי ארגיש לבד או עצוב.
כמה זמן זה יימשך?
בדרך כלל, התחושות הלא נעימות עוברות אחרי זמן קצר. לרוב אנשים עסוקים בעצמם ולא חושבים על זה הרבה.
האם אוכל להתמודד עם זה?
התשובה היא כמעט תמיד כן. גם אם זה לא נעים, זה לא סוף העולם. ולרוב, עם הזמן והניסיון, מתגברים על זה.
ולמה זה עוזר?
כשמבינים ומנרמלים את האפשרות של דחייה, הפחד מאבד מהעוצמה שלו. הוא הופך לפחות "סופי" ומאיים, ומאפשר לאדם לקחת יותר סיכונים חברתיים – כי הוא יודע שגם במקרה הכי גרוע, הוא יוכל להתמודד.
הפילוסופיה מאחורי הגישה היא שכולנו נחווה דחיות במהלך החיים – זה טבעי ולגיטימי. ברגע שמפסיקים להילחם בפחד ומסכימים להרגיש אותו, מגלים שהוא פחות נורא ממה שדמיינו.
רוצים דוגמא? בבקשה!
את/ה מתלבט/ת אם להציע רעיון חדש בישיבת עבודה, אבל חושש/ת מהתגובה ומהאפשרות שידחו את הרעיון שלך.
יישום השיטה:
שאלה: "מה הדבר הכי גרוע שיקרה אם אציע את הרעיון והוא יידחה?"
מענה כנה לעצמך:
- אולי יגידו "זה לא מתאים כרגע" או "נשמע פחות רלוונטי".
- אולי יהיו כמה רגעים של מבוכה או שתהיה תחושת אכזבה.
- אולי תרגיש/י טיפש/ה או תחשש/י מהערות של קולגות.
המשך בירור:
- האם משהו מזה באמת מסוכן?
- האם זה יגרום לי נזק לטווח ארוך?
- האם אוכל להתמודד עם חוויה כזו אם תקרה?
מסקנה:
- כנראה שתרגיש/י לא נעים לזמן קצר, אבל הרוב המוחלט של האנשים בישיבה ימשיכו הלאה, ואף אחד לא יייחס לזה חשיבות רבה.
- ייתכן שיהיו שיעריכו את היוזמה שלך, גם אם הרעיון לא התקבל.
- למדת שאפשר להציג רעיונות גם אם הם לא תמיד מתקבלים, והעולם לא מתמוטט.
המשמעות:
כשאת/ה מפרק/ת את הפחד לפרטי פרטים, מבין/ה שבפועל – גם התרחיש "הכי גרוע" הוא לא נורא כמו שהוא מרגיש בראש, ואפשר לחזור ולנסות שוב בעתיד.
לסיכום, שיטה זו מעודדת כנות עצמית וחוסן נפשי, ומאפשרת לנהל את החרדה – במקום שהיא תנהל אותנו.
נקודה למחשבה…
ועם כל זאת- אני, באופן אישי, לא הולכת לוותר עכשיו על כל התנהגויות הביטחון שלי בבת אחת. ואני גם לא חושבת שאת/ה צריכ/ה. הפתרון שלי, כמו תמיד, הוא לאט-לאט ובקצב שלי. לאט-לאט להתחיל לחשוב מה הדבר הכי גרוע שיקרה אם ידחו אותי, ולאט-לאט להתחיל לשמוט את התנהגויות הביטחון שלי.
אז תגיד/י לי- מהן התנהגותיות הביטחון שלך?
תגובה אחת
שנים ההתנהגות ביטחון שלי היתה לעשן קנאביס כשאני נפגש עם אנשים, אפילו עם אנשים חדשים שלא מעשנים בכלל.
זה עזר לי להשתחרר ממחשבות חרדתיות ששמות לי "פילטר" על מה שאני אומר לידם..
ובכללי עישון קנאביס גם לבד עזר לי להדחיק מחשבות טורדניות על ניתוח הדברים שאמרתי ליד אחרים. אבל זה לא עזר לי בטווח הארוך. גרם לי העישון לבעיות נפשיות ורק חיזק את החרדה גם לטווח הארוך.
לגמרי מסכים עם כל מה שאמרת , בעצם את מעודדת חשיפה לחרדה שזה מצויין. ואנסה לזכור את הלקחים שרשמת לגבי התמודדות עם "כישלון אפשרי"
תודה על הפוסט , עוזר מאוד(: