אחד הדברים שהכי עניינו אותי בלימודי התואר שלי לספרות, היה המושג "המחבר המובלע" למי שלא בילה שעות בניתוח טקסטים באקדמיה, נסביר את זה הכי פשוט: המחבר המובלע הוא לא הסופר האמיתי שיושב מול המקלדת, אלא ה"קול" הלא-נראה שמנווט את היצירה. הוא זה שקובע מאיזו זווית נחווה את העלילה; ובסדרה "ארבע עונות", אפשר לראות בבירור (לפחות בהתחלה) שהזווית שנבחרה מצדיקה לחלוטין את הזווית של ניק פגאנו, אחד הדמויות הראשיות בסדרה.
שתיקה מנוהלת היטב
נתחיל מהתחלה: ניק ואן נשואים כבר עשרים וחמש שנה. החברים הוותיקים שלהם מגיעים להתארח בבית האגם שלהם לחופשת סופשבוע – מסורת קבועה שהחבורה הזו מתחזקת בכל עונה בשנה, בכל פעם בלוקיישן אחר. בערב הראשון, סביב שולחן ארוחת הערב החגיגית, אחד החברים מרים כוסית ומברך אותם בהתרגשות לכבוד חתונת הכסף שלהם. חגיגה של זוגיות יציבה, נכון? אלא שרק למחרת בבוקר, הבועה הזו מתפוצצת. ניק לוקח את דני וג'ק (בעלה של קייט; ראו "ארבע עונות של תקשורת") לטיול, ומפיל עליהם פצצה: הוא רוצה לעזוב את אן.
" היא הרימה ידיים," אומר ניק בייאוש. "היא לא עושה כלום!"
ובשלב הזה, המחבר המובלע מתגייס לחלוטין לטובת הנרטיב של ניק. הסדרה ממש מתאמצת להראות לנו כמה אן "לא עושה כלום": אנחנו רואים אותה יושבת בסטודיו הקרמיקה שלה ורק משחקת באייפד; היא מסרבת להצטרף לחבר'ה לטיול או להפלגה ("תלכו אתם, אני אצפה בכם עם השמיכה מפה"), או אפילו לצפות עם בעלה בסרט מהמיטה (!). קל מאוד לשפוט אותה מהצד ולהסכים עם התסכול שלו. אבל כשמקלפים את השכבות ומביטים על מה שקורה מתחת לפני השטח, מתחילים לצוץ סימנים אחרים לגמרי. סימנים שמסבירים למה בעצם אן כבר מזמן לא מעזה לעשות שום דבר.
אנחנו פוגשים את אן וניק לראשונה כשהם שיכורים. חבריהם נוסעים אליהם בחשיכה, ומקבלים הודעה סתומה מניק:" תיזהרו בדרך, יש הרבה יצורים מסתוריים." ואז, בום! ניק ואן מפתיעים אותם עם חיקוי של זומבים. על פניו, הם מפזרים סביבם אווירה קלילה של כיף, כזו שמתאימה בול לחופשת סופשבוע רגועה ליד האגם. אבל ברגע שניק מתוודה על הרצון שלו לעזוב, אי אפשר שלא לשאול את עצמנו: האם השכרות והמסכות האלו הן באמת שמחה, או שהם פשוט צריכים להשתכר עד דלא ידע ולהתחפש למתים-חיים כדי להצליח לשרוד את האומללות המשותפת שלהם?
הסטודיו הריק והאייפוד המלא
אז מה בעצם אנחנו יודעים על ניק ואן? (כלומר, אני יודעת, ואני כאן כדי לספר לכם).
אנחנו יודעים שניק הוא מנהל קרן גידור מצליח, והוא יודע בדיוק מה הוא עושה בניהול שלו. הוא לא מהסס לפטר את אחד מחבריו הטובים ("היית גרוע בניתוח שוק!") ואיכשהו גם מצליח להישאר איתו ביחסים טובים. כנגד זה אנחנו לא יודעים בוודאות, אבל יכולים לשער, שלאן כנראה לא היה מקצוע לאורך כל השנים האלה. כשחברתה קייט, נוסעת איתה לחנות קרמיקה, היא שואלת אותה: "אז מה, תחזרי עכשיו למכור יצירות?", אן עונה לה: "את נשמעת כמו ניק. אפשר לחשוב שנטשתי קריירה משגשגת…"
וכאן אנחנו חוזרים לאותו מונולוג מתוסכל שניק נושא באוזני החברים שלו: "בניתי לה סטודיו לקרמיקה, והיא לא בנתה בו אפילו דבר אחד! כל מה שמעניין אותה זה לשחק באייפד!".
ואף על פי שברגע הראשון קל להזדהות עם התסכול שלו, אי אפשר שלא לעצור ולתהות: למה ניק בנה לה סטודיו לקרמיקה אם אין לה בכלל תשוקה לזה? (הרי בשיחתה עם קייט, היא בעצמה תוהה: "כמה קערות כבר צריך בעולם?").
התשובה מורכבת, ויושבת על מנגנון פסיכולוגי מרתק. בבסיס, הרצון של ניק הוא טוב; הוא לא באמת רוצה לפרק את המשפחה שלו, אז הוא מנסה נואשות לגרום לעצמו להתאהב באן מחדש. אבל במקום לעשות את הדבר המתבקש ולדבר איתה, הוא מנסה בכוח להפוך אותה למישהי עם תשוקה, למישהי שיש בה עניין – למישהי שהוא יהיה מסוגל להתאהב בה שוב.
והדיבור? הוא פשוט לא קיים. כשדני שואל אותו ישירות: "ניק, אמרת לאן איך אתה מרגיש?", ניק מתחמק ועונה: "בכנות, נראה לי שהיא פשוט תרגיש הקלה". שורת תחתונה: לא, הוא לא דיבר איתה. הוא מעדיף לבנות לה סטודיו שלם מאשר לפתוח את הלב.
כדי להבין עד כמה הנתק הזה עמוק, צריך להסתכל על ציר הזמן. יש להם בת משותפת שרק לאחרונה עזבה את הבית והחלה ללמוד בקולג', וניק חיכה במיוחד לרגע הזה; הוא תזמן את העזיבה שלו כך שהקן יתרוקן, מה שאומר שההתלבטות שלו – ואיתה ההחלטה לעזוב – נמשכה לפחות כמה שנים טובות (כנראה עוד מאז שהייתה ילדה, פשוט כי הרבה יותר קשה לעזוב כשיש ילדים קטנים בבית).
תחשבו על זה רגע: במשך שנים ארוכות, ניק הסתובב בבית עם ידיעה ברורה שהוא הולך ללכת ברגע שהבת תגדל. ובמשך כל השנים האלה, הם לא דיברו. לפחות לא על הדברים האמיתיים. הם חיו זה לצד זו בתוך שתיקה מנוהלת, כשהוא סופר לאחור את הימים, והיא הולכת ומצטמצמת לתוך האייפד שלה.
אישה בורחת מבשורה
ואיך אנחנו יודעים שגם אן לא באמת ניסתה לדבר עם ניק?
בשביל זה צריך לחזור לאותו סופשבוע באגם, לבוקר שאחרי הלילה שבו ניק הפיל את הפצצה. בזמן שניק נמצא מחוץ לבית, דני נכנס בסערה לחדר של ג'ק וקייט ומפיל פצצה שנייה: אן מארגנת לניק טקס חידוש נדרי כלולות בהפתעה, ממש עכשיו, וכדי להרוויח זמן להכנות היא שלחה אותו לנסיעה ארוכה במיוחד.
התזמון הזה כמעט גרוטסקי: האיש מתכנן לעזוב, והאישה מפיקה הפתעה רומנטית. קייט נכנסת אל החדר של אן, טעונה במה שהיא כבר יודעת מניק ובמטרה ברורה לספר לה את האמת, אבל אן עושה הכל כדי לדחות את הקץ ולברוח מהבשורה. היא פשוט לא נותנת לקייט להשחיל מילה; בהתחלה היא מנסה להסיח את הדעת וקוטעת אותה בשאלה: "את חושבת שכולם נהנים?". ואז, לפני שקייט מצליחה להגיב, אן פתאום מתחילה לספר לה סיפור על פעם אחת שבה ניק רצה לקנות מכונית חדשה. היא מספרת שמאיזושהי סיבה, גם אחרי שהוא כבר קנה אותה, הוא המשיך לנהוג שוב ושוב דווקא במכונית הישנה שלו. "כי הוא אוהב אותה", אומרת אן, ובנקודה הזו היא מישירה מבט אל קייט – שעוצרת את נשימתה.
ברגע הדומם הזה, אנחנו מבינים בדיוק את מה שקייט מבינה: אן יודעת. אן לא רוצה לדבר על זה. אן לא רוצה שיגידו לה דברים שהיא לא רוצה לשמוע. ולכן, סביר מאוד להניח שהיא גם מעולם לא דיברה עם בעלה על הדברים האלה. היא העדיפה לשתף פעולה עם השקר השקט, לשחק באייפד בסטודיו לקרמיקה שהוא בנה לה, ולתכנן טקסי הפתעה – הכל, רק לא להסתכל למציאות בעיניים.
רציונליזציה בשירות ההישרדות
הסימן השני לכך שאן בחרה בשתיקה ולא דיברה עם בעלה על מה שקורה ביניהם, מגיע לשיאו במהלך הטקס עצמו. כשהיא עומדת מולו ומחדשת את הנדרים שלה, אן נושאת נאום שנשמע על פניו מקסים, חם ואוהב. היא מדברת על כמה היא קשורה אליו, גם בזמנים הטובים וגם בקשים, ומונה אחת אחת את כל הסיבות שהיא אוהבת אותו. כצופים, המעמד הזה כמעט מכמיר לב: אנחנו הרי מחזיקים בידע הטרגי שהאהבה הזו כבר מזמן לא הדדית.
אבל שימו לב למילים שבהן היא בוחרת לחתום את הנאום: "אני פשוט אוהבת אותך, למרות שאתה משגע אותי ואני משגעת אותך. ויהיה לי לכבוד אם נמשיך לשגע זה את זה בעשרים וחמש השנים הבאות".
על פניו, זה נשמע סבבה לגמרי, לא? הרי כולנו יודעים שנישואים הם לא רק לבבות ופרחים כל הזמן, ובאופן כללי – גם החיים לא עובדים ככה. יש רגעים טובים ויש רגעים קשים, כך שמעל פני השטח, הנאום של אן נראה תמים, מפוכח ומציאותי לחלוטין.
אבל בהתחשב בכל מה שאנחנו כבר יודעים על אן עד לשלב הזה, אי אפשר שלא לקרוא את המסר הסמוי שהיא שותלת לו מתחת לפני השטח. במילים האלו, אן בעצם אומרת לו: אני יודעת שלא טוב לך עם מי שאני, אבל יודע מה? גם לי לא תמיד טוב עם מי שאתה. אז בוא נכריז על תיקו, נפסיק לחטט בפצעים, ונמשיך הלאה.
כאן בעצם נחשף המנגנון המתוחכם של מניפולציה רגשית. כשאנחנו שומעים את המושג הזה, אנחנו נוטים לדמיין אדם מרושע שפועל מתוך כוונות זדון, אבל במציאות – חלקנו עושים את זה בלי לשים לב בכלל. המניפולציה של ניק ואן היא לא מתוך רוע, היא מתוך פחד. ניק מפעיל מניפולציה שקטה כשהוא מנסה "לפסל" את אן מחדש במקום להתמודד עם האמת שלו, ואן מפעילה מניפולציה רגשית כשהיא כופה על המערכת "תיקו" ומציגה מצג שווא רומנטי כדי לא לשמוע דברים שיערערו את עולמה. שניהם משתמשים בכלים מניפולטיביים כדי להימנע מהדבר המפחיד מכל: מפגש אמיתי וחשוף.
כאן בדיוק נכנסת החשיבות הקריטית של מודעות עצמית ותקשורת מקרבת. תקשורת מקרבת היא לא רק "לדבר יפה" או להשתמש במילים חמות, כפי שאן עשתה בנאום שלה. היא דורשת מאיתנו קודם כל מודעות עצמית עמוקה – את האומץ לזהות את הצרכים והפחדים האמיתיים שלנו, ולהביא אותם אל השולחן בצורה נקייה, בלי מסכות, בלי "סטודיו לפיצוי" ובלי "טקסי הפתעה" שמטרתם לחסום את הצד השני. רק כשמבינים שמניפולציה היא בסך הכל דרך מגושמת (ומכאיבה) להגן על עצמנו, אפשר להתחיל להחליף אותה בכנות שמקרבת באמת.
אני חייבת להודות שלאורך הצפייה, הדמות של אן לא ממש מעוררת חיבה, בדיוק בגלל המקומות האלו. קל לראות את זה כשהיא אומרת לקייט בביטחון: "בעבודה ניק מאוד החלטי, אבל בחיים האמיתיים הוא לא תמיד יודע מה הוא רוצה".
לפעולה הזו – כשמנסים לשכנע את הסביבה (ובעיקר את עצמנו) שהפרטנר שלנו פשוט "מבולבל" או "לא יודע מה הוא רוצה" – יש שם פסיכולוגי ברור: רציונליזציה הגנתית. אן משתמשת במנגנון הזה כדי לשרוד. קל לה יותר לצייר את ניק כגבר חסר אונים ובלתי החלטי ב"חיים האמיתיים", מאשר להישיר מבט אל המציאות המפחידה: ניק יודע בדיוק מה הוא רוצה, והוא פשוט לא רוצה אותה. זו דרך להקטין את כובד המשקל של ההחלטות שלו כדי לא להתפרק.
עם זאת, אנחנו מקבלים הפרכה מוחצת ומפכחת למניפולציה הזו כבר בפתח העונה השנייה. הפרק נפתח בחופשה הבאה של החברים יחד ליד האגם, אלא שהפעם, מי שמתארחת איתם היא בת הזוג החדשה של ניק, ג'יני (שגם עליה עוד נדבר). שם, מול הגודל של המציאות החדשה, התיאוריה של אן קורסת לחלוטין: ניק יודע טוב מאוד מה הוא רוצה, והוא פועל כדי להשיג את זה.
ואכן, קל מאוד לשפוט את אן ולא לחבב אותה על המניפולציות וההשתקות האלו. אבל בפרקים הבאים אנחנו מגלים את הרובד העמוק יותר; אנחנו מתחילים להבין למה היא מנסה להשאיר אותו לצידה בכל מחיר, למרות שברור שגם לה עצמה לא טוב בתוך הקשר הזה. ובנקודה הזאת, אי אפשר שלא להתרכך כלפיה.
כי האמת היא, שגם אן ניסתה אותו לעזוב בעבר.
בלי מפתחות בתיק
זה קורה בפלאשבק לחג ההודיה, כשהשניים מארחים את החברים מיד לאחר סגר בתקופת הקורונה. בסוף הערב, כשהאורחים מתפזרים, ניק מחליט להתוודות ומספר לה שהוא נישק מישהי אחרת לפני הקורונה, אבל ממהר להבטיח: "זה בחיים לא יקרה שוב". אן המרירה אפילו לא קונה את הניסיון שלו למזער נזקים. היא מגחכת ושואלת:" כן? ומה עם הברונטית?" ברגע הזה אנחנו למדים שניק בגד בה לא פעם אחת, אלא כמה וכמה פעמים, ושבעצם היא ידעה על כך כל הזמן.
מתוך המקום הפגוע והמרומה הזה, אן מיישרת אליו מבט וצועקת: "אתה חושב שבחיים לא אעזוב אותך כי אני לא מסוגלת להסתדר בלעדיך. בגלל זה זה פאקינג מרושע!"
היא יוצאת מהבית בסערה, נחושה ללכת, וצועדת לכיוון המכונית. אבל שם, בחוץ, הדרמה הפנימית הופכת לטרגדיה קטנה: היא מחטטת בתיק בייאוש ולא מוצאת את המפתחות. הסצנה הזו מסתיימת כשאן מתייפחת לבדה ליד המכונית, חסרת אונים, כשהיא מכירה בכך שהיא באמת לא מסוגלת להסתדר לבדה כרגע. בצעדים איטיים וכבדים, היא מסתובבת וחוזרת לביתם – כמקבלת על עצמה את גזר הדין.
מחיר השתיקה
ואולי זו התשובה האמיתית לשאלה מי זה המחבר המובלע של הסדרה הזו, ומה הוא ניסה לעשות.
לפחות בהתחלה, העלילה נבנית בצורה שמזמינה אותנו להסתכל על אן דרך העיניים המתוסכלות של ניק. קל מאוד להסתנוור ממה שרואים מעל פני השטח – אישה שנראית שקועה באייפד שלה, שמסרבת לצאת מהקליפה, ולכאורה "הרימה ידיים". קל לפטור את האמירות שלה לגבי זה שהוא "פשוט לא החלטי" בתור מניפולציה או התעלמות.
אבל ככל שהעלילה מתקדמת, ובעיקר דרך אותו פלאשבק כואב של חג ההודיה, הקלפים נהפכים והתמונה המלאה נחשפת. פתאום מתבהר שההצטמצמות של אן, חומות המילים שהיא בנתה, וה"תיקו" שהיא ניסתה לכפות בנאום חידוש הנדרים – הם לא מתוך רוע, עצלנות או כוחנות. הם מתוך פחד עמוק. שיתוף הפעולה שלה עם השקר השקט הוא מנגנון הישרדות כואב של אישה שניסתה פעם אחת לטרוק את הדלת, וגילתה שהמפתחות לא אצלה ביד.
בסופו של דבר, הסיפור של ניק ואן הוא לא סיפור על "טובים" ו"רעים", על "האיש הנוטש" או "האישה המניפולטיבית". זהו שיעור מרתק (וטרגי) על מה שקורה כשבני זוג מוותרים על מודעות עצמית ועל תקשורת מקרבת, ובוחרים במקום זה בטקטיקות של השתקה והכחשה הדדית. כשאנחנו מפסיקים לדבר את הרגשות והפחדים האמיתיים שלנו, אנחנו אולי מצליחים "לשגע זה את זה" עוד כמה שנים ולשמור על הסטטוס קוו – אבל אנחנו בעיקר גוזרים על עצמנו לחיות כמתים-חיים, בתוך בית אגם יפהפה ומנוכר, בלי שאף אחד באמת נמצא בבית.