"בפעם הבאה אני אברח," היא אמרה לי.
זה היה יום אחרי שתמר הייתה נסערת כי מישהו הרביץ לה. חיכיתי שהאמוציות יירגעו, ואז דיברתי איתה על זה.
"אוקיי," עניתי לה, "זו אפשרות. איזה עוד אפשרויות יש?" ושמתי מולה את כל האפשרויות שחשבתי עליהן, אחת אחת. לא אמרתי לה מה נכון לעשות, אלא מה עדיף בעיניי, מתוך רצון שתמר תפתח חשיבה עצמאית, שתלמד לבחור את הדרך שנכונה לה.
בסוף השיחה אמרתי לה: "זו בחירה שלך."
והיא הקשיבה, כמו שרק היא יודעת.
אחר כך, הרגשתי סיפוק גדול, שהצלחתי להנחות אותה בצורה מיטיבה. אבל בו בזמן חשבתי: זה אירוני שדווקא אני מלמדת את הבת שלי תקשורת נכונה. עם הילדה שלי, אני מצליחה לעשות את מה שכל כך חסר לי, ללמד אותה את מה שחסר בי.
אנחנו פוגשים סיטואציות בחיים שבהן היינו רוצים כל כך להיות שם – עבור הילד שלנו, עבור חבר קרוב – להושיט יד, להגיד את המשפט המדויק שמרגיע, שאנחנו בעצמנו היינו כל כך זקוקים לו. אבל המילים נתקעות.
וזה בדיוק הגרעין של חרדה חברתית: הפער בין מה שאנחנו רוצים להגיד, לעשות ולהראות – לבין היכולת לעשות את זה באמת.
הפער הזה, בין מה שאנחנו יודעים בפנים לבין מה ש"מתגשם" במציאות, יוצר תסכול עמוק. לפעמים זה מלווה בתחושת החמצה, אשמה, אולי אפילו בושה. איך ייתכן שאני יודעת מה צריך לעשות, אבל פשוט לא מצליחה לעשות את זה?
זה קשה, להיות בנוכחות מול מישהו שמצפה מאיתנו ליחס, לתגובה, להכלה – ושום דבר לא יוצא.
אבל דווקא כאן יש נקודת אור.
הרי עצם זה שאנחנו מרגישים את הפער הזה, מעיד שהיכולות נמצאות שם. הרצון, הרגישות, ההבנה – כולם קיימים.
זה לא שאין לנו מה להעניק, או שאין לנו מושג מה יוכל לעזור – אלא שיש משהו בדרך, איזו חרדה או חסימה שמונעת מאיתנו להוציא את הידע הזה לפעולה.
הבשורה היא שאפשר לעבוד על זה.
אפשר ללמוד להכיר את הפער הזה, להבין אותו, לתת לו מקום – ואז, לאט לאט, למצוא דרכים לצמצם אותו.
לפעמים זו עבודה קטנה של תרגול – לכתוב את מה שהיינו רוצים להגיד, לנסות להביע אותו בדרכים אחרות, לדבר את זה קודם עם עצמנו; ולפעמים זה פשוט להכיר בזה, להיות סבלניים כלפי עצמנו, ולהבין שזה חלק מתהליך.
הדרך לגשר על הפער שבפנים היא לא קלה, אבל עצם העובדה שאנחנו יודעים מה היינו רוצים לומר – היא כבר צעד ענק בדרך.
עם סבלנות, תרגול וחמלה – כלפי עצמנו – אפשר לאט לאט להתחיל להוציא את הקול הזה החוצה.
אני מזמינה אתכם לשתף – האם גם לכם קורה שאתם יודעים בדיוק מה הייתם רוצים לומר למישהו, אבל לא מצליחים להוציא את זה? ואם כן, איך אתם מתמודדים?