מההתחלה חשבתי איך אסביר לתמר על הנכות שלי – על לקות הראייה. בתחילה, ההורים שלי הם אלה שהסיעו אותה ממקום למקום, והיא התרגלה לזה. אני מתניידת באוטובוסים, והיה לי ברור שאצטרך להסביר לה את זה אם אני רוצה להיות זו שמלווה את הבת שלי, זו שאחראית לכך שהיא תגיע לכל מקום שהיא צריכה. ורציתי.
עמוק בתוכי בער בי הצורך להיות "אימא רגילה"—כזאת שמסיעה את הבת שלה לכל מקום, שמבינה איפה כל דבר מונח, שמסוגלת לדאוג לה בלי עזרה. לא רציתי להיות תלויה באחרים. רציתי להוכיח לעצמי, לתמר, אולי גם לסביבה, שאני יכולה לדאוג לה בעצמי, כמו כל אימא אחרת. דאגתי איך תמר תקבל את ה"פגם" שלי—אם תתאכזב, אם תרגיש שהחיים שלה שונים, אם תתבייש או תרגיש החמצה מזה שאימא שלה לא בדיוק כמו של כולם.
בהתחלה זה הלחיץ אותי, אז עשינו נסיעה של תחנה אחת בלבד.
היא לא אהבה את זה. בכלל לא.
הרעש של המנוע הפחיד אותה, וגם הצורך להתיישב במהירות בזמן שהאוטובוס כבר מניע. ראיתי את הבהלה בעיניים שלה, כמו נוסעת על ספינה שצריך לנוע עליה בזהירות בזמן שהיא כבר מטלטלת במים. תחושה של חוסר יציבות וחוסר שליטה. זה הציף בי תחושת אכזבה, כי אני כל כך אוהבת את זה. אני אוהבת את תחושת ההרפתקה שמתלווה לנסיעה, את השלווה בישיבה ליד החלון כשאני מתבוננת בנוף החולף לנגד עיניי. הלוואי שיכולתי להעביר לה את התחושה הזו.
כשראיתי אותה מבוהלת, המחשבה המיידית הייתה משפט שכל אדם המתמודד עם חרדה חברתית מכיר: "את רואה? זה לא עובד. תוותרי."
אבל ויתרתי. הפסקתי לנסות, לפחות לזמן מה. ידעתי שגם לתחושות שלה מגיע מקום, והחלטתי להמתין.
המעבר שלנו לפרדס חנה פתח דף חדש, ולאט-לאט ניסיתי שוב. היו ימים שהיא שיתפה פעולה, והיו כאלה שסירבה בתוקף. עד שיום אחד היא התנגדה ושאלה מפורשות: "למה אי אפשר לנסוע באוטו?"
הבטתי בה, חיפשתי את המילים הנכונות.
"את רואה ששתי העיניים שלי קצת שונות זו מזו, נכון?" שאלתי. היא הנהנה.
"העיניים שלי שונות כי יש לי בעיה בראייה," הסברתי, "אני לא רואה בדיוק כמו כולם. בגלל זה אני לא יכולה לנהוג באוטו. אני נוסעת באוטובוס, וזה בסדר."
היא הקשיבה לי במבט הרציני שלה, כמו שרק היא יודעת. ומאז היא לא התווכחה.
השינוי היה כמעט מיידי. אחרי שהדברים נאמרו בפשטות הם איבדו את כוחם המאיים, ותוך זמן קצר תמר התאהבה בנסיעות. בכל פעם שהלכנו ברגל, היא התאכזבה: "למה לא נוסעים היום באוטובוס?"
ומאז, אני חושבת הרבה על הרגע הזה. התחושה שלי היא שזה תמיד עובד ככה: אם אנחנו אומרים את האמת הפשוטה שלנו בצורה ברורה ונעימה, זה מתקבל על לב השומע. אם אנחנו מסתבכים בהסברים, מתנצלים, או מנסים להתפתל בשקרים – זה יוצר בלבול ואי-נוחות.
אבל האמת?
האמת משחררת אותנו מהצורך הבלתי פוסק בנורמליות.
משחררת אותנו להיות מי שאנחנו.
תגובה אחת
מרווה כתבת כל כך מקסים ומרגש. כל הכבוד על רצון לא לוותר לעצמך ולתמר. ואין ספק שאני מסכימה מאוד עם להגיד את האמת, בפשטות, עם מבט חם אוהב ומאמין בדרך. אלופה.