כבר שנים שאני מספרת לעצמי את אותו סיפור: אני טיפוס של יוגה. אני אוהבת את השקט, האיטיות, העדינות שבזה. אימוני כוח זה לא בשבילי.
אבל אז הגיע החופש הכפוי הזה, וכדי להעסיק את תמר מצאתי את עצמי רצה איתה במשחק תופסת. ופתאום, בין נשימה לנשימה, חשבתי: וואו, מסתבר שאני עדיין יודעת לרוץ (אני הרי יושבת המון מול המחשב).
זה היה ממש כיף. מאז, הגוף שלי ביקש להעלות דופק.
התחושה הזו גרמה לי להבין שחייתי תחת הגדרה מצמצמת, ושפעמים רבות, הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הופכים למחסומים.
הגילוי שאימון כוח הוא לא רק עניין של מסת שריר, אלא כלי עוצמתי לביטחון עצמי, הגיע אליי דווקא ברגע של מאמץ פיזי גולמי. הנה מה שהבנתי על הקשר שבין המשקולת לבין האמונה שלנו בעצמנו:
הוכחת יכולת בזמן אמת
ברגע שבו אני מרימה משהו שחשבתי שגדול עליי, המוח מקבל איתות ישיר: "אני יכולה". זה לא תיאורטי, זה פיזי. זו הוכחת יכולת מיידית שאי אפשר להתווכח איתה. התחושה הזו מחלחלת מהשרירים אל התודעה ובונה עמוד שדרה של מסוגלות – כזה שנשאר איתי כחוסן מנטלי גם אחרי שהאימון נגמר.
העוגן של הנוכחות (והחוש השישי של הביטחון)
כאן נמצא לב העניין. עבור מי שהתרגלה "להתכווץ" במצבים חברתיים כדי לא להיראות, התחושה הזו של גוף חזק ותופס מקום היא פשוט מורגשת בכל הגוף. אני נמצאת. אני נוכחת. וזה הפך להיות אחד העוגנים החדשים שלי.יש לזה גם הסבר מדעי מרתק שנקרא פרופריוספציה – היכולת של המוח לדעת בדיוק איפה הגוף נמצא במרחב. כשאנחנו מפעילות כוח, המוח מקבל אותות עוצמתיים וברורים מהשרירים ומהמפרקים. האותות האלו בונים תחושת "עצמי" מוצקה יותר ומשמשים ככלי עוצמתי של קרקוע (Grounding). ככל שאני מרגישה את השרירים שלי יותר, אני מרגישה את הקיום שלי יותר. פתאום, קשה יותר "להיעלם" או להתנדף בתוך סיטואציה חברתית מאיימת. אני יכולה להיות נוכחת, אני יכולה להיות חזקה, ואני יכולה לסמוך על הגוף שלי שיחזיק אותי – גם מול משקולת, וגם מול העולם.
להתיידד עם ה"לא נעים":
אימון כוח דורש מאיתנו לשהות ברגעי קושי. כשהשריר בוער והדופק עולה, אנחנו לומדות לא לברוח. התרגול הזה הוא בעצם חשיפה הדרגתית לאי-נוחות. היכולת להישאר נוכחת בתוך מאמץ פיזי מתרגמת באופן ישיר ליכולת להישאר נוכחת בסיטואציות חברתיות או רגשיות מורכבות. אם שרדתי את הסט האחרון, אני כנראה אשרוד גם את השיחה המאתגרת ההיא.
העוצמה שבנוכחות
אם ביוגה למדנו לפתוח את בית החזה כדי לאפשר לאור להיכנס, באימון הפונקציונלי אנחנו פשוט לומדים לתפוס מקום. המאמץ דורש מאיתנו להישאר שם, בתוך הקושי – לעשות רק עוד סקוואט אחד, להרים רק עוד משקולת אחת, להשלים רק עוד כפיפה אחת. זו חוויה של נוכחות מלאה ובלתי מתנצלת – "אני כאן, אני חזקה, ואני תופסת מקום במרחב".
לשבור את תקרת הזכוכית של ההגדרות
השיעור הכי גדול שקיבלתי הוא הגמישות המחשבתית. ברגע שהסכמתי להזיע, להתנשף ולהיות "גמורה" פיזית, שברתי את התבנית שבה כלאתי את עצמי. הביטחון העצמי הכי עמוק מגיע מהידיעה שאני לא חייבת להיות רק דבר אחד. אני יכולה להיות גם השקט של היוגה וגם העוצמה של אימון הכוח.
בסופו של דבר, אימון הכוח הזה לא הפך אותי למישהי אחרת; הוא פשוט הזכיר לי שמותר לי להיות גם וגם. שמותר לי לאהוב את השקט של המזרן ובו זמנית לשמוח בעוצמה של השרירים.
הגמישות האמיתית שגיליתי היא לא בחימום שלפני, אלא בחופש להפסיק להגדיר את עצמי מראש. פשוט להיות כל מה שהגוף שלי מבקש באותו רגע – חזקה, נוכחת, ובעיקר, חיה.
אשמח לשמוע מכם – איפה אתם מרגישים שהגוף שלכם נותן לכם כוח נפשי? האם יש פעילות
מסוימת שאתם מעדיפים (ספורטיבית או לא)?