לקראת תשעה באב, מדברים המון על "אהבת חינם". אבל לפעמים, עבור מי שמתמודד עם חרדה חברתית, המושג הזה מרגיש טעון ומבלבל. כדי להסביר למה, אני רוצה להשתמש במושג מעולם ה- NLP: טכניקת "הזבוב על הקיר" (הנקראת גם "שלוש עמדות תפיסה").
מהי בעצם טכניקת "הזבוב על הקיר" ואיך משתמשים בה בפועל?
בעולם הטיפול הטכניקה הזו נועדה לעזור לנו לשנות פרספקטיבה בסיטואציות מורכבות. וכך זה עובד:
- זיהוי הרגע הטעון: עוצרים לשים לב לתחושות הגופניות שמציפות אותנו ולמקום שבו הן מופיעות בגוף (כי אצל כל אחד מאיתנו זה מרגיש אחרת לגמרי – דופק מהיר, כיווץ בבטן, גוש בגרון או כל תגובה סומטית אחרת).
- ניתוק העמדה הסובייקטית: במקום להמשיך לחוות את האירוע מתוך נקודת מבטכם בלבד (מה שנקרא ב-NLP "עמדה ראשונה"), אתם עוצמים עיניים ו"עוזבים" את הגוף שלכם.
- כניסה לנעלי האחר (עמדה שנייה): אנחנו עוברים קודם כל אל נקודת המבט של הצד השני – מנסים להרגיש ולהבין לרגע מבפנים מאיזה כאב, פחד או מניע הוא פועל ואמר את מה שאמר.
- מעבר לעמדת הצופה – הזבוב שעל הקיר (עמדה שלישית): משם, אנחנו מתנתקים גם ממנו ומתבוננים בסיטואציה מהצד באובייקטיביות מוחלטת. אנחנו מדמיינים שאנחנו זבוב שיושב שקט גבוה על הקיר, רואים את שנינו מהצד, ובחנים את הדינמיקה.
- ניתוח רגוע ושקול: מתוך המבט המרוחק והמרגיע הזה, אנחנו מעבדים את מה שקרה מבלי לתת לדרמה להשתלט עלינו מחדש.
זוהי, בעצם, יכולת לייצר חמלה כלפי עמדה שונה משלך. אהבת חינם במובן הכי טהור שלה.
מלכודת האמפתיה: כשאנחנו שוכחים את עצמנו
העניין הוא, שלרוב אנחנו לא באמת צריכים להתאמץ כדי לדמיין את זה. אנחנו כל כך מורגלים להיות "הזבוב על הקיר" באופן טבעי – להסתכל על סיטואציות מהצד, לקרוא את החדר, ולנתח בעומק אינסופי את נקודת המבט של האחר. למעשה, רוב הזמן אנחנו כל כך טובים בלראות את העמדה של האחר, עד שאנחנו לגמרי שוכחים לראות את העמדה של עצמנו.
אבל כאן מגיעה נקודת השבירה שחשוב לדייק: אמפתיה היא לא התבטלות.
היכולת שלנו להבין שבן אדם אחר פועל מתוך אגו או חולשה היא לא אישור לפגיעה. יש אנשים שלא ראויים לחמלה הזאת מצידנו. כשאנחנו נתקלים בחוסר יושר או בכוונות עקומות, אהבת חינם לא אומרת שעלינו לספוג הכל.
במצבים האלה, ההבנה שלנו מקבלת משמעות אחרת לגמרי, משחררת ובוגרת יותר:
אוקיי, אני מבינה את העמדה הזאת.
אבל מכאן ואילך, אני מתנתקת.
הצד השני של המטבע
עם זאת, בתוך עולם החרדה החברתית ישנו קצה אחר לגמרי: פגיעות מהעבר שמובילות לבניית חומות הגנה עבות ובלתי חדירות, המלוות בכעס או בחוסר אמון טוטאלי בעולם ובאנשים.
אבל גם שם, מנקודת מבטי, הערך של הכלים הטיפוליים הללו אינו הולך לאיבוד – אלא מקבל משמעות חדשה לגמרי. היכולת לראות את האחר, גם כשמדובר באדם סגור, מוגן או כעוס, לא נועדה לרגע כדי להצדיק התנהגות רעה, לכופף את הגב או לקבל בהכנעה יחס פוגעני.
העומק האמיתי של הכלים האלה טמון במקום אחר לגמרי: הם מעניקים לנו מתנה גדולה – אובייקטיביות שכלתנית, קרה ומרוחקת.
כשאנחנו מצליחים להסתכל על הדברים מבחוץ, אנחנו מורידים את ההצפה הרגשית שמנהלת אותנו. ומפסיקים להיות בסערה. במקום שהלב שלנו ייקרע בין רצון לרצות לבין תסכול, האובייקטיביות הזו מביאה איתה רווחה נפשית ושקטה עמוקה. היא משחררת אותנו מהתלות בתגובה של הצד השני, ומאפשרת לנו להמשיך הלאה לא ממקום של חולשה או בריחה, אלא מתוך בחירה נקייה, עצמאית וחופשית לחלוטין.
בסוף הדרך, אהבת חינם אמיתית חייבת להתחיל קודם כל בבית, אצלנו. כי להבין את העולם זה חשוב, אבל הבחירה מתוך מיגון ואהבה עצמית למי לתת את הלב שלנו – היא הבחירה האמיצה באמת.