בנעוריי קראתי ספר של יונה טפר בשם "מה שהסתרתי בבטן" (אגב, יש לה ספרים מעולים. אולי אכתוב על כך בהמשך), שמספר על נערה שסבלה בילדותה פגיעות מיניות חוזרות ונשנות מהדוד שלה, בזמן שאף אחד לא ידע. כעת, שנים אחרי שזה נגמר, היא מתעוררת לילה-לילה מסיוטים שבהם מישהו גדול מחזיק אותה ולא נותן לה ללכת. חברתה מפצירה בה לדבר על זה עם מישהו ואומרת:" מה שבן אדם עובר לא נמחק לעולם. אדם כאילו שוכח, אבל הגוף לא."
כמה שנים לאחר מכן, נזכרתי בזה. הייתי אצל מטפלת בתנועה, אישה מקסימה שסיפרתי לה על ניתוח שנאלצתי לעבור בגיל שנה וחצי; ניתוח שפגע לי בראייה והעניק לי פזילה חיננית (לפחות בעיניי, חה חה. הבנתם את משחק המילים?)
במבט לאחור אני מבינה שזה תרם לחוסר הביטחון שלי, אף על פי שבזמנו לא חשבתי על זה. גדלתי ככה וחשבתי שכולם רואים כך. זה לא נראה לי מיוחד. לרוב אפילו שכחתי מהפזילה שלי, ונזכרתי רק כשראיתי ילדים בוהים בי. לא חשבתי בכלל שהניתוח הזה קשור לחרדה החברתית שלי, אבל המטפלת בתנועה העלתה לראשונה את האפשרות שאני סובלת מטראומה.
"אבל איך זה יכול להיות?" אמרתי לה. "אני אפילו לא זוכרת את זה!"
והיא אמרה לי: "אבל הגוף כן. הגוף תמיד זוכר."
באותו רגע הבנתי שהיא צודקת. הניתוח שהיה אמור לרפא אותי – וגם עשה זאת, בעיקרון – פתח פצע אחר. חוויית הפלישה לגופי ותחושת הפגיעות וחוסר השליטה, נחרטו בי.
שני הסיפורים הללו, שלכאורה שונים מאוד, מחברים אותי לתובנה חשובה: הגוף שלנו זוכר חוויות עמוקות, גם אם התודעה שלנו מדחיקה אותן. והחוויה הזאת עיצבה אותי במידה רבה למי שאני היום, והשפיעה רבות על כל מה שעברתי מאז.
שלא תטעו: הרבה זמן התביישתי להגדיר, או אפילו לחשוב, על הניתוח הזה כעל טראומה. אבל כפי שלמדתי מאוחר יותר, יש כל מיני סוגים של טראומה. כל חוויה שנתפסת מאיימת וגורמת לחוסר אונים, יכולה להיחשב טראומטית. עבורי, הניתוח היה בדיוק אירוע כזה. ככל שהעמקתי בנושא, הבנתי שההמנעות החברתית שלי והקושי שלי בבניית קשרים לאורך זמן, הם בעצם תגובה מתמשכת לטראומה. ואין סיבה להתבייש בזה.
בסופו של דבר, אני מאמינה שהכל לטובה. המסע הזה, עם כל הקשיים, עיצב אותי לאדם חזק, רגיש ואמפתי יותר, וזה שווה את הכל. אני אוהבת את עצמי ככה, כמו שאני. זה תהליך שאני עדיין עוברת, אבל היום אני אוהבת את עצמי הרבה יותר מבעבר.
האם גם אתם חוויתם משהו דומה? איך זה השפיע עליכם?
