ראש השנה מתקרב, ויחד איתו מגיע הזמן המסורתי של חשבון נפש. תקופה שבה אנחנו מתבוננים פנימה ושואלים את עצמנו: איפה אני עומדת? מה הייתי רוצה לשנות, ומה הייתי רוצה לקחת איתי לשנה הבאה? ואז לפעמים עולות שאלות, לבטים וספקות. יש רצון להתחדש ולהתפתח, אבל לא תמיד ברור לנו איך נכון לעשות את זה, ואיך להגיע להחלטות שמדויקות לנו.
זה בדיוק מה שעבר לי בראש כשמצאתי את עצמי מתרגלת טכניקת NLP שנקראת טכניקת שלושת היועצים.
אז איך הטכניקה עובדת?
במהלך הטכניקה התבקשתי לחשוב על דילמה שאני מתמודדת איתה ביומיום, ואז לבחור את היועץ הראשון שלי- מישהו שאני תופסת כסמל של יציבות, קרקע יציבה ושיקול דעת. תחת הדרכתה של הסטודנטית שתרגלה איתי, דמיינתי אותו יושב מולי, מקשיב למה שהטריד אותי, ונותן לי את נקודת המבט שלו. וככה גם בפעם השנייה והשלישית- בכל פעם הייתי צריכה לדמיין אדם אחר שאני מקשיבה לו יושב מולי ממש, ולשער מה הוא היה אומר לי מנקודת מבטו על סמך היכרותי איתו.
לבסוף חזרתי לנקודת המבט שלי ונשמתי עמוק, מחברת את כל מה ששמעתי כשאני מוקפת בדמויות שבחרתי.
ואז הסטודנטית ההיא אמרה לי בחיוך:" את יודעת שהיועצים האלה הם את, נכון? כל העצות האלה- זאת את."
באותו רגע הבנתי כמה זה מדויק, וכמה זה מתחבר לערך הכי עמוק שלי: ההקשבה לאינטואיציה.
זה לא שלא צריך להתייעץ עם אנשים, להקשיב לדעות של אחרים או ללמוד מניסיונם של מומחים. התייעצות היא כלי חשוב במסע של התפתחות אישית, ולפעמים פרספקטיבה חיצונית עוזרת לנו לסדר את המחשבות. אבל בסופו של דבר, אף אחד לא מכיר באמת את הלב, הפחדים והרצונות שלך יותר ממך.
אבל רגע – מה זו בכלל אינטואיציה? ואיך מבדילים בינה לבין חשק רגעי, או פחד שמנהל אותנו?
המצפן הפנימי
אינטואיציה היא מעין תחושת ידיעה פנימית שמגיעה אלינו במהירות וללא הסבר רציונלי ברור. לעיתים היא מתבססת על ניסיון חיים, דפוסי חשיבה שנצברו בתת-מודע, או רמזים שזיהינו מבלי לשים לב.
עם זאת, לא כל תחושה פנימית היא אינטואיציה. לפעמים מה שנדמה לנו כאינטואיציה הוא בעצם דחף רגעי, או פחד שמבוסס על חוויות עבר, טראומות או הרגלים אוטומטיים. ההבדל העיקרי הוא בתחושת השקט והבהירות – אינטואיציה אמיתית לרוב תרגיש רגועה, ברורה ונטולת לחץ, בעוד שפחדים או דחפים רגעיים מלווים בתחושת אי-שקט, לחץ או דרמה רגשית.
פעם שמעתי מהרב חגי לונדין הגדרה שממש התחברה לי: שאינטואיציה היא בת קול פנימית, כמו נבואה אישית שמדברת מתוכנו. בעיניי, יש בזה משהו מאוד מדויק. כשאני באמת מקשיבה לאינטואיציה שלי – לקול הפנימי, לאותה תחושת בטן ברורה – אני מרגישה ביטחון עצמי וידיעה שקטה מבפנים. המצפן הפנימי הזה הוא לא רק עניין של דת או רוחניות, אלא כלי אמיתי שמלווה אותי בהחלטות הגדולות וגם ברגעים הקטנים של היומיום.
היכולת להקשיב לאינטואיציה, לזהות מתי היא מדברת אליי, היא בעיניי אחת המתנות הכי גדולות שאנחנו יכולים לתת לעצמנו. כי בסוף, אנחנו יודעים הכי טוב מה נכון לנו.
ספרו לי – מתי הקשבתם לאינטואיציה שלכם, ומה גיליתם על עצמכם?