אז זהו זה. הפינאלה של "הפשוטע" כבר מאחורינו, ואני אצטרך לחזור לבינג' של "חברים" במקום לחכות כל שבוע ליום שני ולרפרש את האתר של "כאן" בערב עצמו עד שהפרק החדש יואיל בטובו לעלות.
אז מה היה לנו כאן?
בתאל אלמליח, המכונה בצי ׁ(מה הקטע של השם הזה? היא מ"פרפר נחמד"?), חווה משבר כשארוסה מחליט לבטל את החתונה באמצע החינה. שבורת לב היא מחליטה לפתוח דף חדש, עוזבת עם חברותיה את אופקים ועוברת לתל אביב – ומפתיעה את כולם, כשהיא נרשמת ללימודי תקשורת.
בין מבוכה לקול רם: כשהדימוי העצמי מגמגם
אגיד לכם את האמת, ציפיתי מהפשוט המוחצנת, שצועקת ומנופפת בידיים לכל עבר, להיות אחרת לגמרי. דמיינתי מישהי מלאת ביטחון, אחת שנכנסת לחדר וכל העיניים עליה, יודעת בדיוק מה היא רוצה מהחיים ולא מתנצלת על זה לרגע. אבל בפועל, לבצי יש חוסר ביטחון ודימוי עצמי נמוך שמתגלה כבר בפרק הראשון.
זה מתחיל כשהיא באה לדבר עם הוריה (צילי וגילי מהסדרה הישנה והאהובה "שמש", הידועים יותר בשמות צביקה הדר וגלית גיאת 🙃) על הרשמה ללימודי תקשורת, ונתקלת בהתנגדות עזה. "עד עכשיו יש לי חיובים לאשראי בוול-סטריט כי הגברת רצתה ללמוד אנגלית!" אבל למרות שמצטיירת מהתמונה הכללית בחורה מפונקת שמקבלת מהוריה כל מה שהיא רוצה, הם ממש לא חסים עליה:" עבודה אחת לא החזקת! הייתה לך תוכנית להתחתן, וגם בזה לא עמדת!" בסופו של דבר בצי נשברת ומודה:" אתם צודקים, בסדר? אין בי כלום! אני לא מצליחנית! אין בי מוטיבציה!" שלא לדבר על כך שהיא לא מעיזה לענות לטופז (חן רוטמן הגאון- אפרופו צילי וגילי…), שמטיח בה עלבונות:"את רופסת, אין בך שריר. זה לא מושך אותנו הגברים." כמובן, בדיעבד אנחנו יודעים שהוא אומר את זה דווקא בגלל שהוא נמשך אליה, אבל בצי נאלמת מולו דום. "מה יש לך, מה את מפחדת ממנו?" שואלת נופר, הקשוחה שבחבורה. ובאמת, גם טופז הוא לא שיא הביטחון מתחת לכל האוונטות- אבל בצי לא מסוגלת לענות לו. לא לו ולא לתהילה, ואפילו לא לכינרת, החנונית של כיתתה התקשורת, שבמתיקות אין קץ דוחה את גמגומיה של בצי על הסף ("אבל את מאלצת אותנו… זו מיטה זוגית", "זה בשביל הביטחון שלך, אני בועטת בשינה").
וכאן בדיוק נמצא ההבדל: בזמן שבצי בולעת את הכל ומתכווצת, כינרת בוחרת בדרך אחרת לגמרי.
fake it ’till you make it: האסטרטגיה של כינרת
אנחנו פוגשים את כינרת לראשונה כשהיא מעבירה לבצי פתק בחשאי אחרי שבצי נתקלת בחיצי לעג מחבריה לכיתה. "אני יודעת מה זה להיות ילדה מוחרמת," פותחת כינרת. "ילדים זה עם אכזר. אבל היי סיס, תראי אותי היום! חברה באגודת הסטודנטים! עוצמתית! קליאופטרה!" בצי מסתובבת לראות במי מדובר, ורואה בחורה חנונית למראה, לבושה באפודה וזוקרת לעברה אגודל בתיאטרליות מוגזמת. בצי מגלגלת עיניים בתגובה (כאילו שהמצב שלה יותר טוב), אבל תנו לי להגיד לכם משהו: למרות הגמלוניות החברתית, כינרת היא הגיבורה שלי.
בהמשך המרצה מחלקת את הכיתה לזוגות כדי לעשות מטלה, ומצוותת את כינרת למלכת הכיתה הדורסנית, תהילה (קייסי זפטה, שאני באמת ממליצה לקרוא עליה אחר כך). כשכינרת אומרת לה בחיוך:" היי, באד אס! אנחנו ביחד בעבודה!" תהילה מהסה אותה במתיקות ארסית:" אנחנו לא ביחד בכלום, וגם לא נהיה. וברכותיי לנגר שהסתפרת אצלו."
אבל האם כינרת נותנת לתגובה הצוננת (שלא לומר המבזה) הזאת לרפות את ידיה? לא! היא עולה על כיסא ומכריזה: "אמיגוס, אני מזכירה! הערב פארטייה לפתיחת שנה מטעם האגודה! שגעת!!"
אף אחד לא מגיב על ההכרזה הזאת, מה שלא מונע מכינרת לחייך חיוך רחב כאילו הכתירו אותה הרגע למלכת נשף הסיום. אם נתעלם לרגע ממה שהיא עושה לקראת סוף הסדרה וממה שזה מעיד עליה, חייבים להעריץ את זה שהיא מנסה בכל כוחה להישאר חיובית ולהעצים את עצמה. כינרת לא מחכה שמישהו אחר יעלה לה את הביטחון: היא ממציאה לעצמה תפקידים חדשים, לוקחת יוזמה, דוחפת את עצמה קדימה, ומצליחה בדרכה להפוך אפילו רגעים מביכים לניצחונות קטנים שמחזקים אותה.
כשהמסיכה נסדקת
אבל אנחנו עדים גם לרגע של שבירה אצל כינרת: אחרי שתהילה רוקמת מזימה לנעול את בצי בשירותים כדי להרחיק אותה מהחתיך של הכיתה (כאילו אשכרה חזרנו לכיתה ג'), בצי נאלצת להיתקע עם כינרת, ששואלת אותה: "מה דעתך על דבר האגודה שנשאתי?" ובצי עונה בכנות: "לא שמעתי, בדיוק בחרתי שיר לקריוקי."
באותו רגע, כינרת שופכת עליה קיתונות של זעם: "בחרת שיר לקריוקי בזמן דבר האגודה שלי?! אין לך מינימום כבוד להקשיב לנאום שנשאתי?!"
כאן אנחנו רואים שכינרת—שבואו נודה, לא תמיד מחוברת למציאות—דווקא כן מבינה שאנשים לא ממש מתייחסים אליה, ושהיא אולי פחות פופולרית ממה שהיא מנסה להציג. כל התסכול והזעם המודחקים מהאופן שבו מתייחסים אליה ביומיום, מתפרצים ברגע אחד דווקא על בצי המסכנה; שלא לדבר על הרצח של תהילה, שאליו מתייחסת כינרת כ"תקרית".
אז אנחנו רואים שבגישת "פייק איט טיל יו מייק איט" (לזייף עד שזה נהיה אמיתי) יש חיסרון רציני: סיכון להתפרצות לא מבוקרת לאחר זמן רב של הדחקה; במקרה הזה, התפרצות שאף גובה קורבנות.
אז האם הגישה של בצי עדיפה?
?Fight or Flight
באחד הפרקים, בצי חוזרת הביתה אחרי שהרימה ידיים והחליטה לוותר על התואר בתקשורת. אנחנו רואים אותה יושבת לסעודת שבת עם משפחתה האוהבת, שלא חוסכת ממנה את שבט לשונה: "לא יכולת להחזיק חודש? תראי אותך, מה את עושה כל היום? תעשי משהו עם החיים שלך!" ובצי נשברת ועונה:" את לא תדברי אליי ככה! אני הולכת לחדר!"
אפשר אולי לחשוב שמדובר כאן בתגובה אסרטיבית ובהצבת גבולות, אבל בפועל, בצי לא באמת עומדת על שלה—היא פשוט בורחת מהסיטואציה. במקום להתמודד עם הביקורת או לבטא את מה שהיא באמת מרגישה, היא נסוגה ומנתקת מגע. זה לא "להציב גבול" אלא יותר סימן לכך שהיא לא מצליחה לשאת את הלחץ הרגשי (או אולי להודות שמשפחתה צודקת), אז היא בוחרת להיעלם.
אבל אז מגיע השינוי, כשבצי נוסעת עם חברותיה לפסטיבל הסטודנטים השנתי באילת. אחרי שבצי כמעט טובעת בבריכה, מנהל המלון ממהר להציע לה שוברים לה ולחברותיה בבננה, ובהתחלה הכל פנאן: בצי וחברותיה, טימור ונופר, צוהלות ורצות לחוף,
הן כבר יושבות יחד על סירת הבננה, מחויכות ונרגשות, אבל אז משהו משתבש: בדיוק כשהנער בסירת המנוע מתחיל לגרור אותן, החבל נקרע והן נשארות לבד. בהתחלה אלה חברותיה שרבות: נופר מגלה שטימור שיקרה לגבי זה שהיא בהריון כדי להתחתן עם גבר שלא רוצה אותה, וטימור מאשימה את נופר שהיא "כל הזמן צועקת, כל הזמן תוקפת, ישר את בורחת לאלימות." ואז גם בצי נשברת:" טימור, כפרה, הכישרון שלך זה לגרום לאנשים לברוח לאלימות." ואז, פתאום, הזרקור מופנה אליה: חברותיה מאשימות אותה שהיא חסרת יוזמה. "את, צריך להפעיל אותך," אומרת טימור, ונופר מוסיפה:" מתי בחיים האלה קיבלת החלטה?"
כאן צריך להרים לבצי, ולהגיד שבניגוד לכינרת ("תראי מה גרמת לי לעשות!"), היא יודעת לקחת אחריות ולהפנים ביקורת. כשהיא חוזרת למלון, מותשת מכל החוויות שעברה, מחכה לה נהוראי, ארוסה לשעבר. "אני שוקל לחזור," הוא אומר, אך בצי לא נותנת לו לבלבל אותה:"לך לשקול בוטנים, עליי לא מחליטים יותר." גם כשהוא חוזר שוב ושוב, היא אומרת לו חד וחלק: "אמרת לי שאני פשוטה- אז זאת אני, אני לא אשתנה." לא במקרה, דווקא כשהיא נעשית נחושה וברורה, נהוראי מגלה שהוא אוהב אותה כמו שהיא.
על גבולות וערך עצמי
מצד שני, אני רוצה לשים כאן כוכבית ולהגיד שגם כינרת לא פראיירית. כשמגיע לביא, החרמן של הכיתה, ומנסה להתחיל איתה בבוטות:" תדעי לך שאת גרה לי בראש בלי לשלם שכירות" בהתחלה היא מוחמאת, אבל אז הוא מוסיף:" חשבתי נעלה אליי ישר, יש לי חדר לבד". וכינרת לא מתבלבלת לרגע:" אני נראית לך חרוז? אז אל תנסה להשחיל אותי!" אפשר היה לחשוב שבתור החנונית של השכבה היא תיתלה בכל טיפה של תשומת לב שמורעפת עליה (בדומה לטימור עם אפי- שזה כבר לפוסט אחר), אבל כינרת יודעת בדיוק מה היא שווה; והיא לא מוכרת את עצמה בזול.
גם כשלביא מנסה לסחוט אותה אחרי הרצח של תהילה, כינרת מגלה אומץ נדיר: היא אורבת לו, ואז מסתערת עליו ומתעמתת איתו. וזו, הפעם, לא העמדת פנים. אף אחד לא יכול ברגע כזה מאיים לזייף אומץ לב. כינרת חושפת פה משהו אמיתי. וגם זה לא במקרה שדווקא ברגע הזה, לביא מבין שהוא באמת נמשך אליה – לא כמו כשניסה להתחיל עם כל הבנות, אלא נמשך באמת.
אז מה בתכל'ס?
מה באמת עדיף, הגישה של בצי או של כינרת?
האמת היא שהפרק האחרון מדבר בעד עצמו. כשבצי באה לבקר את כינרת בכלא, וכינרת מנסה להעמיד פנים, שוב, שהכל נפלא, בצי מטיחה בה:" איזה הייפ, כינרת, איזה הייפ?! את עצורה בגין רצח!" ובאותו רגע כינרת נשברת:" את צודקת. אני פול אוף שיט. אני רק רוצה להיות פופיולר."
אי אפשר שלא להזדהות עם המקום הזה של כינרת. בתוך תוכינו, כולנו רק רוצים להרגיש שייכים ואהובים, וקל כל כך להבין את העמדת הפנים הזו כשמרגישים שאין מתחת שום דבר יציב. אבל מה שיפה פה הוא דווקא התנועה של בצי: מי שהתחילה את הסדרה כדמות הכי מושפל ונטולת ביטחון עצמי, מופיעה פה מתוך מקום של דאגה אמיתית, יציבה ובוגרת. היא נותנת לכינרת את האמת בפרצוף בלי להתנצל: "זה שאת רוצה להיות פופולר, עושה אותך הכי לא פופולר. את חופרת!" אבל מיד אחר כך מתפנה לדאוג לה באמת, לתת לה טיפים להישרדות, ולהיות שם בשבילה.
בסוף, שתי הגישות האלו פוגשות את אותו המקום בדיוק: ההצגה של כינרת וההתבטלות של בצי הן רק שתי דרכים שונות לנסות לשרוד את העולם כשהדימוי העצמי ברצפה. אבל העבודה האמיתית היא לא לייצר "הייפ" יש מאין, וגם לא לשתוק ולבלוע עלבונות; אלא להסכים להפסיק לזייף. להודות בפחד, לשים גבול ברור, ולפנות מקום לקול האמיתי שלך – גם כשהוא לא הכי פופולרי בחדר.