חרדה חברתית יכולה להיות אתגר לא קטן, עבורי ועבור הסובבים אותי. לא פעם פגשתי אנשים שהרגישו אי נוחות בקרבתי, ואני באמת לא מאשימה אותם. זה מצב לא מוכר, ואנשים לא יודעים להתמודד עם מצב לא מוכר. במקרים כאלה מצאתי את עצמי חושבת בקדחתנות מה לומר כדי למנוע מצב מביך, כי אני הרי חייבת להיות בסדר עם כולם (נשמע מוכר?), וזה היה גורם לי להיכנס לשיתוק פנימי, ואז להילחץ עוד יותר כשלא הצלחתי לחשוב מה להגיד וחוזר חלילה- בקיצור, מעגל קסמים מרושע.
זה מזכיר לי שפעם, כשהייתי באירוע כלשהו, שמעתי בן משפחה אומר לנער צעיר: "נו, תדבר כבר, בלעת את הלשון?" המשפט הזה היכה בי. הנער, שידעתי שיש לו קשיים חברתיים, נראה מבויש. הבנתי עד כמה משפט כזה, שנאמר כלאחר יד, יכול להשפיע לרעה על מישהו שמתמודד עם חרדה חברתית. אני כותבת על זה ועדיין יש לי דפיקות לב, למרות שכבר עברו כמה שנים מאז.
באותה תקופה הייתי פחות מודעת לנושא הזה, ובעיקר להשפעה שלו עליי, ולא הבנתי למה המשפט הזה מעורר בי כעס כזה. מה בסך הכל הוא אמר? בן משפחה שרצה שהאחיין ידבר איתו, ולא נענה. רק מאוחר יותר הבנתי שזה נובע מהזדהות שלי עם חוויות דומות מהעבר – אנשים שדחקו בי לדבר, להשתתף, לענות, להיות נוכחת, להיות מישהו שאני לא. לא היו להם כוונות רעות. גם לאותו בן משפחה לא היו כוונות רעות. פשוט לא הייתה, ועדיין אין כל כך, מודעות לנושא החרדה החברתית. נו שוין, בשביל זה אני פה 😉
אז אם אתם זקוקים לתמיכה מהסביבה שלכם, שתפו אותה. עשו זאת בהדרגה ובאופן שנוח לכם, אך תעבירו את המסר: "אני מי שאני. יש לי אתגרים ודברים שאני צריך להתגבר עליהם, אך אעשה זאת בקצב שלי. תנו לי את הקצב והזמן שאני צריך, ותאהבו אותי כמו שאני."כל אחד הוא אדם עם פגמים וחולשות, אם או בלי חרדה חברתית. במקום לדחוף את עצמנו להיות משהו שאנחנו לא, אפשר (ועדיף) לקבל ולאהוב את עצמנו כפי שאנחנו. זה לא אומר לוותר על השאיפה להשתפר, אלא לאהוב את החלקים שאנחנו רוצים לשמר בתוכנו. ולהבין ששינוי אמיתי מצריך סבלנות.
ובאשר אליי – עם הזמן, למדתי איך להתמודד עם מצבים כאלה. לנשום עמוק ולחיות את הרגע. לא למהר לתקן או לחשוב מה לומר. פשוט להיות. לבחון בסקרנות את התחושות שהמצב הזה מעורר בי. אם זה מעורר אי נוחות בצד השני – ניחא. גם לי יש אי נוחות ואני מתמודדת איתה, הרי אין לי כוונות רעות. אם עולה בי הצורך לדבר, אני מדברת. ואם לא, גם זה בסדר. אחרי הכל, כל החיים הם תהליך של צמיחה. לדבר הזה אין באמת נקודת סיום. כל עוד אנחנו חיים, אנחנו ממשיכים להתפתח. אז בואו לפחות נהנה מהדרך 😉
