מה הייתם עושים אם הייתם מגיעים להרצאה של חברה קרובה שמשתפת בטלטלה אישית? תומכים, נכון? חשים אמפתיה? מזילים דמעה?
ובכן, לא אריקה. אריקה היא ללא ספק הדמות הכי מעניינת – גם אם לא תמיד הכי אהובה – בספר 'באהבה, בטירוף, באשמה'. בזמן שכל הקהל סביבה נסחף ברגש, אריקה עסוקה בדבר אחד בלבד: התגוננות. היא לא שם כדי להרגיש; היא שם כדי לנתח, לבקר ולשרוד את המפגש החברתי הזה בלי להיחשף.
אירוע שגרתי?
הסיפור נפתח, כאמור, בזה שאריקה מגיעה לאירוע קהילתי שבו חברתה מספרת על זעזוע שעברה משפחתה. 'זה היה סתם יום ראשון שגרתי', אומרת קלמנטיין מהבמה, ואריקה מיד מהרהרת בבוז: ' שגרתי. קלמנטיין כנראה החליטה שחשוב שתיראה "נגישה" לאנשים השגרתיים הללו'. כשהיא שומעת את קלמנטיין מתארת: 'בשלב מסוים האזנו ל"אחרי חלום" של המלחין גבריאל פורה', מיד עולה בה המחשבה המרירה: 'קלמנטיין, אהובתי, אנחנו שגרתיים מדי לאזכור גבה המצח של המלחין הצרפתי'.
אז כן, אריקה לא בדיוק דמות שקל לאהוב. היא נרגנת, ביקורתית מאוד ונוקשה בהתנהלות שלה מול אחרים. אבל דווקא בגלל החספוס הזה, היא לכדה את תשומת ליבי. ככל שקראתי, הרגשתי שמתחת לנוקשות הזאת מסתתר פשוט חוסר נוחות עמוק בחברה וחוסר אונים מול השאלה 'איך להתנהג' – מאפיינים שכל מי שמתמודד עם חרדה חברתית יכול לזהות מקרוב.
מבחן 'התגובה הנכונה'
חוסר האונים הזה בולט במיוחד ברגעים שאמורים להיות הכי אינטימיים. יום אחד אריקה חוזרת מהעבודה, עייפה ומוטרדת, ואוליבר בעלה – האדם הקרוב לה ביותר בעולם – מבשר לה שהשכן שלהם מת (באירוע שקשור ישירות לזעזוע המרכזי בסיפור).
במקום להגיב מהבטן לאובדן או למצוקה של בעלה, אריקה נכנסת מיד למצב של ניתוח נתונים קריר: 'איך אדם נורמלי אמור להגיב עכשיו?'. בעוד שכל מה שהיא רוצה זה רק לשבת לארוחת ערב, היא כופה על עצמה 'מוד' של שיח מכיל ופולטת שאלות שמרגישות כמעט אבסורדיות בסיטואציה: 'אז הוא היה… מת?', או 'היה אמור להיות לו לחצן מצוקה סביב הצוואר'.
זהו רגע מזוקק של ניתוק; החרדה להיות 'בסדר' חברתית כל כך דומיננטית, שהיא מונעת ממנה פשוט להיות נוכחת ברגע עם בעלה. היא כל כך עסוקה בלנסות לא להיכשל ב'מבחן התגובה הנכונה', שהיא שוכחת שהבוחן היחיד בחדר הוא האדם שהכי שהכי פחות שופט אותה עלי אדמות.
(במאמר מוסגר: קשה שלא לאהוב את אוליבר ואת הברית השקטה בינו לבין אריקה. יש משהו מנחם בזוגיות שבה לא צריך 'לתווך' את הקשיים, פשוט כי הצד השני חולק אותם איתך).
שריון של ביטחון
דוגמה נוספת היא המפגש עם שכן אחר, שמגיע להזמין אותם לאותו ברביקיו גורלי שעומד במרכז העלילה. 'נצלה חזיר על שיפוד!' הוא מנסה לשכנע אותה, ובתגובה אריקה מוצאת את עצמה מטה את ראשה הצידה בגנדרנות, 'כפי שקלמנטיין הייתה עושה במקרה כזה'. ושואלת בהתחנחנות: 'אתה רוצה להגיד לי שיש לך חזיר שסתם שוכב ומחכה שישפדו אותו?'.
שיהיה ברור – השכן ממש לא מוצא חן בעיניה מבחינה רומנטית; מהעלילה עולה שאריקה אוהבת באמת ובתמים את בעלה (וכבר אמרתי כמה אני אוהבת אותם כזוג? הם פשוט חמודים). אבל ברגע הזה, אריקה לא באמת נוכחת בשיחה כעצמה.
התיאור הקטן הזה חושף את עומק חוסר הביטחון שלה: היא כל כך לא סומכת על האינסטינקטים של עצמה, שהיא נאלצת לאמץ 'מניירות מושאלות' של מי שנתפסת בעיניה כנורמלית וחברתית. היא מנסה ללבוש את הביטחון העצמי של קלמנטיין כשריון, בניסיון נואש לשרוד את האינטראקציה בלי להיחשף כ'פגומה' או חריגה.
פרויקט שיקום?
מערכת היחסים בין אריקה לקלמנטיין היא מגרש משחקים טעון ורגיש. מצד אחד הן מקניטות אחת את השנייה בחיבה אמיתית, וניכר שגם יש להן תקשורת לא מילולית משלהן ("כל מה שאריקה הוקירה בחברות שלהן היה טמון בהרמת הגבה הסודית המיועדת רק לה, ואריקה התאפקה לא לצחוק"), ומצד שני, ומצד שני, מתחת לפני השטח יש טינה הדדית ומשקעים של שנים.
כדי להבין את השורשים של החברות הזו, צריך לעצור לרגע בילדות: אריקה גדלה בצל אב שנעלם ואם אגרנית, והבית של קלמנטיין הפך עבורה למקלט – מעין משפחת אומנה לא רשמית. אימה של קלמנטיין, עובדת סוציאלית במקצועה, דחפה את קלמנטיין ליצור קשר עם אריקה. והדחיפה הזו, שהגיעה ממקום טיפולי ומיטיב, יצרה אצל קלמנטיין תחושת חוב מוסרי במקום חיבור טבעי, ואצל אריקה – ידיעה פנימית צורבת שהיא 'פרויקט' שיש לשקם.
מנגד, הרקע הזה מסביר את הצורך הנואש של אריקה בשליטה ובניסיון לפצח 'איך אמורים להתנהג'. בבית שבו חפצים והישרדות תפסו את כל המרחב, פשוט לא נותר מקום ללימוד השפה העדינה של הקשר האנושי. כילדה, אריקה לא זכתה לראות מקרוב איך מנהלים אינטימיות או איך מגיבים לרגש של אחר; היא הייתה עסוקה מדי בלשרוד בתוך הכאוס, ונותרה ללא הכלים הבסיסיים שמאפשרים פשוט 'להיות' בתוך סיטואציה חברתית.
הבהלה שבחשיפה
ובכל זאת, על פי הספר, אריקה וקלמנטיין הן 'חברות טובות'. זהו התואר הרשמי שדוחף את אריקה לסיטואציה כמעט בלתי אפשרית: בעידודו של אוליבר, המשתוקק לתינוק אחרי אינספור ניסיונות כושלים, היא מבקשת מקלמנטיין תרומת ביציות.
בנקודה הזו מגיע הגילוי, וקלמנטיין נותרת בהלם מוחלט: 'אחד עשר סבבי הפריה מלאכותית? ואף פעם לא סיפרת לי? שמרת את זה בסוד במשך שנתיים? למה?'.
המעמד הזה חושף את כל התפרים הפרומים של הקשר ביניהן. כשקלמנטיין נפגעת מכך שאריקה הסתירה ממנה את טיפולי הפוריות במשך זמן רב כל כך, התגובה של אריקה היא פיזית ומיידית. היא לא חווה 'אי נעימות' רגילה; היא חווה קריסה: 'תיעוב עצמי מילא את בטנה של אריקה כמו בחילה. היא אף פעם לא הצליחה לעשות דברים כמו שצריך. לא משנה כמה התאמצה, משהו קטן תמיד היה שגוי'.
כך אריקה תופסת את עצמה – כמישהי 'פגומה' מיסודה. המילים האלו הידהדו בי בעוצמה, כי הן מתארות בדיוק את הרגעים שבהם אני מוצאת את עצמי שוקעת בלופים של מחשבות: 'אוף, מה הבעיה שלי? למה לא הגבתי אחרת?'. זה הקושי המוכר להרפות מהטעות, הרצון הנואש להחזיר את הגלגל לאחור ולתקן את מה שכבר נאמר.
והנה הדבר המדהים באמת: זה לא שהיא החליטה על השתיקה הזו באופן מודע. רעיון השיתוף פשוט לא עלה על דעתה. זו לא הייתה בחירה אקטיבית להסתיר, זו פשוט לא הייתה אופציה קיימת מבחינתה.
כאן מצאתי את עצמי מהנהנת מול הדפים; זהו הרפלקס המוכר של מי שרגילה לשמור הכל בפנים. השיתוף הוא לא משהו שבוחרים להימנע ממנו מתוך סודיות מכוונת, הוא פשוט לא מופיע ב'תפריט המהיר' של התגובות שלנו. עבור מי שגדלה בבית שבו שיתוף רגשי לא היה שפת האם, המחשבה לגלות לאחרים מה עובר עליך לא מרגישה כמו הקלה מיידית, אלא כמו פעולה שדורשת מאמץ מודע.
אז מה עושים?
ניכר שאריקה עוברת תהליך מעניין: היא תופסת מרחק מקלמנטיין אחרי כמה תובנות אישיות. היא לא מנתקת קשר, היא פשוט "מורידה אותה בדרגה" בחברות. באופן פרדוקסלי, דווקא השחרור מהציפייה להיות "חברה הכי טובה" לפי הספר, הוא מה שמאפשר לה לגלות יותר חיבה כלפי קלמנטיין – חיבה נקייה, חסרת מטען רגשי ומאמץ, שפשוט מאפשרת להן להיות שם אחת בשביל השנייה, כל אחת בדרכה.
טוויסט קטן…
התהליך של אריקה הזכיר לי תובנה יפה ששמעתי פעם מהרבנית ימימה על המפגש המקראי בין יעקב לעשיו. אחרי שנים של נתק ודרמה הם סוף סוף משלימים, ועשיו מציע ליעקב לחזור יחד: 'נִסְעָה וְנֵלֵכָה, וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ' – בוא נהיה שיירה אחת גדולה.
על כך עונה לו יעקב בעדינות: 'אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים… וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי… עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה'. במילים אחרות: עזוב אחי, יש לי פה משפחה, צאן וילדים, אנחנו רק נאט אותך. ניפגש בהר שעיר. ורש"י מסביר מתי בדיוק הוא מתכוון שהמפגש הזה יקרה: '…מתי ילך? בימי המשיח'. מה שנקרא, חפש אותי בסיבוב.
יש בזה לימוד אדיר בעיניי: לא חייבים להיות חברים של כולם. יעקב ועשיו השלימו, אבל יעקב בחר להתרחק. הוא הבין שהחיבור הזה לא טוב לו, ובחר לסמן גבול. הוא משאיר את האינטנסיביות של הקשר לימות המשיח, ובינתיים הוא בוחר במרחק שמאפשר לו פשוט לנשום.
מרחב נשימה
היכולת לסמן גבול כזה, כמו שאריקה עשתה עם קלמנטיין, היא לפעמים המעשה הכי מיטיב שאנחנו יכולים לעשות עבור עצמנו. גבול הוא לא חומה של כעס; הוא הגדרה של מרחב המחיה שדרוש לנו כדי לא ללכת לאיבוד.
לפעמים אנחנו מרגישים חייבים "להיות שם" עבור כולם באותה עוצמה, לעמוד בסטנדרטים של חברות קרובה וטוטאלית גם כשהיא שואבת מאיתנו את כל האנרגיה. אבל האמת היא שלא לכל אחד מתאימה אותה רמת קרבה, ולא כל אחד עושה לנו טוב באותם מינונים.
כשאנחנו מציבים גבול שמתאים לנו – כמו הבחירה של אריקה להגדיר מחדש את המרחק – אנחנו לא מוותרים על החברות, אנחנו מוותרים על המאמץ המתיש להיות משהו שאנחנו לא. אנחנו מפסיקים לנסות להדביק קצב של אחרים ופתאום מגלים שיש לנו אוויר. המרחק הזה הוא מה שמאפשר לנו, בסופו של דבר, להישאר בטוב עם עצמנו וגם עם הצד השני.