זהו סיפור על הדס ועל שלומי, ילדה מלאת חיים ומרדנית וילד-טוב-תל-אביב שאוהב לרצות. יום אחד ההורים שואלים את הדס מה היא רוצה מתנה ליום ההולדת, והיא עונה בלי למצמץ "שני נחשים". ההורים (כמובן) לא מוכנים לקנות לה שני נחשים והיא מחליטה לצאת לעבוד כדי להשיג כאלה בעצמה, ומכאן העלילה מתחילה להתגלגל.
כשהייתי ילדה, הדמות של הדס משכה אותי במיוחד, כי היא ייצגה את כל מה שרציתי להיות: מלאת ביטחון, אמיצה, ומסוגלת להשיג את מטרותיה בדרכה שלה. היא מורכבת וצבעונית, ועד היום אהובה עליי מאוד (למען האמת, אין הרבה דמויות שאני לא אוהבת בספר הזה). היא יוזמת כל מיני תעלולים והרפתקאות; "יש לה כל מיני המצאות שאין לאף אחד". היא חצופה וססגונית, ואינה מהססת לבטא את רגשותיה, בין אם מדובר בשמחה, עצב או כעס. ("לאחותי יש הכי הרבה רגשות שאפשר!"). הדס הייתה מי שרציתי להיות בקריאה הראשונה שלי את הספר, כשהייתי ילדה. היא הייתה התגלמות החופש, הביטחון והכוח שייחלתי להם.
לעומת זאת, שלומי הוא בדיוק ההיפך מהדס. הוא יותר דומה לי, מה שגרם לי בעבר להתעלם מדמותו. אבל היום, כשאני מקבלת את עצמי יותר, אני מוצאת בו עומק ועניין רב.
שלומי הוא ילד מופנם, הנוטה לרצות אחרים ומתקשה לבטא את רגשותיו, כפי שהוא מעיד על עצמו: "נורא קשה לי להגיד 'לא'." הוא מדחיק את כעסו, מחשש לפגוע באחרים. "אני לא נותן לכעס לצאת החוצה, כי אני לא רוצה לעשות לאף אחד שום דבר כואב… לפעמים נדמה לי שבסוף אני אתפוצץ מרוב הכעסים שבבטן"
בניגוד לאחותו המוחצנת, שלומי אינו מסוגל לצעוק. הוא חושש לשמוע דברים שלא מוצאים חן בעיניו, ולכן מעדיף לשמור על שתיקה. הוא משתוקק להכרה ולתחושת שייכות, אך לעיתים קרובות מרגיש לא נראה. אף אחד לא מתייחס אליו ברצינות וכולם קוראים לו "מותק". הוא לא אוהב את זה, אבל לפעמים זה נוח לו; "אף פעם לא כועסים ממש על 'מותק'."
שלומי מרגיש זר בתוך משפחתו, שכן הוא שונה מהם; "גם אימא כועסת מהר כמו אחותי, וגם אבא לא מתאפק ומיד עונה משהו, בדיוק כמו הדס. אבל גם אני הילד שלהם, אז איך לא יצאתי כמוהם? אולי אני ילד של הורים אחרים?" וחוסר הביטחון העצמי שלו מועצם בשל קומתו הנמוכה, שהופכת לסמל לחוסר הביטחון הכללי שלו.
מצד שני, שלומי אהוב מאוד על ידי הוריו, מוריו, אחותו (אפילו שהיא קצת מקנאה בו), וגם סתם אנשים שהוא מכיר כמו המוסכניק והרפד. הוא בעל חמלה רבה ומוכן להקריב מעצמו כדי לעזור לאחרים, כפי שניתן לראות מהרצון לעזור לאחותו להשיג את הנחשים שלה, למרות שהוא (כמו כל בן אדם נורמלי) פוחד מהם.
למעשה, השינוי הפנימי שלו מתחיל מרצונו העז לעזור לאחותו, וברגע מכונן הוא ניצב להגן עליה: 'למה שלא תשאלי אותי? גם אני הייתי שם!' ברגע זה, שלומי מתחיל לגלות את הכוח הפנימי שלו, כוח שאפילו הוא לא ידע שקיים בו.
שלומי, שרגיל לצייתנות ולביצוע הוראות, מוצא את עצמו לראשונה במצב חדש, בו אחותו מפנה אליו את האחריות: 'אתה זה שצריך למצוא את הפתרונות.' זהו רגע מכונן עבורו, המבשר על שינוי משמעותי. הוא יוצא נגד הוריו, באומץ רב ובאותנטיות נוגעת ללב: "אני רוצה לא לפחד להראות לכם שאני כועס! ואני רוצה לזכור שלא יקרה שום דבר נורא אם אצעק ואגיד לכם שאתם טועים!" מצד שני הוא נשאר נאמן לטבעו האמיתי, משכין שלום בין הוריו לאחותו ומשכנע אותם למצוא פשרה שתמצא חן בעיני כולם.
מדי פעם, ספקות עצמיים תוקפים את שלומי: "אולי לא התאמצתי ממש לשכנע את אבא, כי חשבתי שאם אתן לא את השקלים שהרווחתי לגמרי לבד, שזה יהיה נורא גדול מצידי?" הוא נאבק עם שאלות של אגו ומוסר, אך בסופו של דבר נאחז באמונתו העצמית: "אני לא זוכר שחשבתי כזאת מחשבה".
שלומי עובר בראש על כל הישגיו: "היה לי אומץ לעבוד עם הדס בלי הרשות של אבא ואימא! ודיברתי עם שמשון שרת! ומצאתי לנו עבודה אצל אבשלום! והגנתי על הדס!" הוא מנהל דיאלוג פנימי אמיץ שבו הוא מנסה להבין את עצמו ואת מעשיו.
שלומי ניחן אפוא במודעות עצמית גבוהה, המתבטאת בהתבוננות פנימית מתמדת; "אני רגיל לפחוד כשצועקים ומתרגזים, ואני לא יכול ככה ברגע להשתנות!". באומץ הוא מנסה לגשר על הפער בין מי שהוא רוצה להיות למי שהוא באמת: "אני רוצה להיות אמיץ כמו הדס, וחכם כמו הדס, ומצחיק כמו הדס- אבל שיישאר כל השלומי שאני אוהב". זהו רגע מתוק של הכרה בכך שגם אם הוא רוצה לשפר בעצמו חלקים מסוימים, הוא עדיין נאמן למהותו האמיתית.
שלומי מלמד אותנו ששינוי אמיתי מתרחש כשמוצאים את האיזון הנכון בין שיפור עצמי לבין קבלה עצמית. לעיתים, כמו שלומי, אנו חשים שאנו "לא שייכים" או "שונים", אך דווקא דרך קבלה עצמית והתבוננות פנימית נוכל למצוא את הכוח לשנות ולהתפתח.